בפירושו לבראשית י"ט ח’ משווה הרמב"ן בין סיפור פילגש בגבעה ובין פרשת סדום - לוט והמלאכים. הרמב"ן מסביר: "..כי פלגש היתה לא אשת איש וכבר זנתה.. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה (אנשי סדום) בדין תורה שלא עשו מעשה זולתי עינוי הפלגש.. ולא נתכוונו למיתה שלה גם לא מתה בידם...". אני רוצה לשאול איך ניתן להבין ’קולות’ כאלה, שהם ’רק’ עינו אותה, וחוץ מזה לא היתה אשת איש, וחוץ מזה הם לא התכוונו להורגה...

פילגש בגבעה היתה מאורע נורא בתולדות עם ישראל ודי לנו שהביאה למלחמת אחים שהרגה שבעים אלף מישראל, וכמעט הכחידה שבט שלם ומי יודע איזה רושם שהטביע בנפש האומה לדורות. אמנם, מידת האמת והיושר שבתורה מחייבים אותנו למדוד את הדברים בדייקנות, כלומר אף על פי שהריגת אדם יש בזה חטא נורא ומי יודע כמה אסון יש בזה לכל בני משפחתו, בכל זאת הבדילה התורה אם הרוצח הרג בידים או שלח שליח להרוג, אם הרג עם התראה או בלעדיה, כי בלי התראה איננו יכולים לחייבו מיתת בית דין אף על פי שאנו משוכנעים שהוא רצח בכוונה. כן בענין אשת איש יש הבדל אם נתקדשה קידושין על פי התורה או כאלה שאינם תופסים מהתורה, ואין זה בא להקל בחומרת המעשה אלא להבדיל בין מעשה חמור אחד למעשה חמור יותר. וכבר כתבו חכמים (סנהדרין פרק שישי) כי היו קוברים לחוד מי שנתחייב סקילה ומי שנתחייב מיתת חנק, אף על פי שגם מי שנתחייב במיתת חנק הוא חטאו חמור מאוד ובכל אופן צריך למדוד הכל בדייקנות. אין לעלות על הדעת שהרמב"ן התכוון להקל בחטאם של אנשי הגבעה וכל כוונתו היא לבאר מדוע חטאם של אנשי סדום חמור יותר. כדאי לדעת כי לפי הרמב"ן אפילו נגיעת יד בין איש לאישה האסורה לו יש בזה איסור תורה. ולכן יש להבדיל בין איסור אחד למשנהו ובין חטא לחבירו.