שאלה: ידועה הגמרא המספרת על רבה ששחט את ר’ זירא, ולמחרת ביקש עליו רחמים והחיה אותו. לשנה הבאה ביקש ממנו לחגוג שוב סעודת פורים ור’ זירא אמר לו לא בכל שעה קורה נס.
מאד לא מובן לי איך אפשר לומר שבגלל שרבה היה במצב של שכרות הוא עבר על שפיכות דמים (או עכ"פ לפי כמה הסברים לחבול בר’ זירא)? ואיך בשנה הבאה עלה על דעתו שוב לעשות את זה? מה בעצם אנו לומדים מהסיפור הזה שהרי הוא בא בהקשר הלכתי?
עוד דבר - מתשובת ר’ זירא רואים שבעצם לא היה אכפת לו בשנה הבאה לעשות את זה שוב רק שהוא פחד שלא יקרה נס לכן הוא לא הסכים. משמע שאם ר’ זירא היה בטוח שיקרה נס הוא היה מסכים, והרי "לפני עיוור לא תיתן מכשול" והוא מכשיל את רבה ב"לא תרצח" ובכלל מה הוא צריך את כל ה"הרפתקאה" הזאת?
תשובה: מחמת השאלה שהעלת, שודאי היה ידוע לחז"ל שיש איסור לרצוח וכו', צריך לפרש שדיברו בלשון גוזמא, וכפי הנראה רבה לחץ מאוד על ר' זירא בחיבוק ודיבורים גלויים, כדרך המתבשמים הכשרים שמראים אהבתם וחיבתם לזולתם, עד שר' זירא שמידתו היתה ביראה וכובד ראש, הותש ונחלש ולא יכל לבוא בימים שאח"כ לבית המדרש, ואח"כ התפלל עליו. ואולי מפני שעסקו בפורים דיברו יותר בלשון גוזמא.
גירסת הדפסה
שלח לחבר