קראתי כי מתוך כנען יצאו בני חת ומתוכם עמלק, ובני חת עשו חסד עם אברהם וה’ גמל להם באריכות ימים בזכות כך, מכך אני מבין שאין רשעים גמורים, ובכל אדם יש חלק אלוקי שהוא חלק טוב, וה’ גומל על מעשיו הטובים. אם כך האם עדיף (כשיש ברירה) לא לקבל מרשעים כלום ובכך לא אזכה אותם בחסדי ה’, ואיך אפשר לדעת מתי לנהוג באדם כרשעותו ומתי לתת הזדמנות לחלק הטוב שבו?

יש פתגם חסידי האומר שצדיק גמור אוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור אוהב רשע שאינו גמור, כוונת הפתגם שיש סכנה גדולה בחיבור עם רשע. הרי אנו יכולים להתחבר רק לחלקים הטובים שלו ולא ח"ו לחלקים השליליים שלו. לכן צריך להיות גדול מאד בכדי לדעת כיצד ליצור חיבור עם רשע. ככל שאדם גדול יותר כך יכול הוא להתחבר לרשע משום שבחיבור הזה לא יהיה חיזוק לכוחות של הרע אלא דווקא לכוחות הטוב. הצדיק גם מחוסן מפני ההשפעה שעלולה לבוא מצד הרשע. באופן כללי אין למנוע מהרשע לעשות דברים טובים אם הוא עושה זאת באמת ובתמים. אולם אם הרשע עושה רק "מצג" של עשיית טוב, כגון רשע שנותן צדקה לבית מקדש אולם מצד שני הוא בחייו ותרבותו הולך כנגד כל הרוח של בית המקדש אנו ודאי לא ניתן לו להיות שותף בטוב בכדי לחזק את הכוחות השליליים שלו.