שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • תורה ופרנסה

עם ישראל עם התורה?

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

ד ניסן תשס"ז
שאלה
הרב נשאל האם כל אדם יכול ללמוד תורה והאם כל אחד יכול להיות תלמיד חכם, והשיב: לא כולם נועדו להיות תלמידי חכמים... , ונתקלתי בעוד כל מיני תשובות באתר שבהם משמע שלא לכל אחד יש את היכולת ואת הזכות להיות תלמיד חכם. האם זוהי דעת התורה בעניין זה? הרי ראיתי שהסטייפלר (חיי עולם ח’ ב’ פי"ב): "באמת גם מי שהוא קשה ההבנה עצום אם יתאמץ מאוד בלימוד התורה יזכה לסייעתא דשמיא להיות גדול בתורה אע"פ שהוא הרבה יותר מכפי כישרונו הטבעי". וכן הרב חיים קנייבסקי (אורחות יושר עמ’ צ’): "והדבר ידוע בישיבות שלא הבעלי כשרון הצליחו בדרך כלל אלא המתמידים ... ואפילו מי שחלש מאוד בכשרון אם יתמיד כבר הבטיחו חז"ל שיצליח ובלבד שיהא ירא שמים" . ור’ בן ציון אבא שאול (אור לציון "חכמה ומוסר" עמ’ נ"ג): "כולנו יכולים להיות גאונים רק צריך לזה מרץ, ולנצל את הזמן כראוי". "החפץ חיים" ("תורת הבית" עמ’ מ"ה): הקב"ה נותן חכמה לבני אדם לפי ערך הכנתם לקבלה וכדכתיב:" אנכי ה’ אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו". (כנ"ל עמ’ מ"ו):"וכלל אמרו חז"ל: יגעתי ולא מצאתי–אל תאמין, ועל כן המציאה היא כפי היגיעה". ובהערה למטה: "אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר גמרא וכדומה... בודאי הקב"ה יתן לו דעת בלבבו ויעזרהו להוציא מחשבתו לפועל". ("אהבת חסד" עמ’ ק"נ בהערה): "כן האדם צריך להיות לו זריזות לתורה, ללמוד בכל יום ויום כפי כחו... ואז תוציא הנפש כל מה שיש בכחה, בין לעניין שיתרבה כח קדושתה וחכמתה יותר ויותר... כי ה’ יתברך הטביע בנשמה הקדושה אשר שם באדם שתוכל להתרבות, כמו הזריעה שבארץ שיש בכחה להתרבות הרבה יותר מבתחילה". ר’ אלחנן וסרמן (קובץ מאמרים ואגרות ח’ א’ עמ’ קט"ז): "הדרך להגיע לשלימות בתורה ויראת שמים אינה תלויה לא בכישורים ולא בגאונות . תכונות אלו נצרכות – להבדיל – רק באוניברסיטאות וכדו’. לעומת זאת מה שנחוץ לבן ישיבה הוא: אזן קשבת, שאיפה, ורצון להבין ולגדול". הרב שך (מכתבים ומאמרים אגרת מ"ה): "אין יוצא מן הכלל בזה בין מי שהוא בעל כשרונות גדולים ובין מי שהוא לא כל כך כשרוני... כולם יכולים לעלות במעלות התורה ולהיות מגדולי התורה והיראה הכל תלוי אך ורק ביגיעה". הגר"י גרשונוביץ בספר "ניצוצי אש" (עמ’ רפ"ט) העיד ששמע מ"החזון איש" שרוב גדולי ישראל לא היו בעלי כשרונות וכל גדולתם באה רק ע"י עמלם. ר’ ישראל מסלאנט (מובא בספר "שאיפות"): כל הנפקא מינה בין בעל כשרון גדול לבין חסר הכשרון היא בתוספת נר שחסר הכשרון יצטרך להשקיע עוד קצת. ויש עוד הרבה. אם הרב חולק עליהם, האם זו מחלוקת בסברות או מחלוקת במציאות? לא ברור לי מדוע רבני הציונות הדתית אומרים לבחורים צעירים שסיימו זה עתה כתה י"ב, אשר מעולם לא זכו להיות שקועים בלימוד התורה ולהתגדל בה ואפילו אינם מודעים לעוצמה הרוחנית הטמונה בהם, ללכת ל"הסדר", מסגרת של 4.5 שנים (שנים קריטיות ביותר בחייהם) אשר אינה מאפשרת כלל שקיעות והתגדלות בלימוד התורה. אסביר, הכניסה ל"הסדר": שנה וחצי – לימוד תורה. שנה וחצי של לימוד תורה הוא דבר גדול אבל בשנה וחצי אי אפשר לגלות יכולות בתורה ולרכוש אהבת תורה כמו שצריך, ובפרט בחורים שלא הורגלו ללימוד אינטנסיבי ומעמיק (משמע במהר"ל, ספר מדרש שמואל על אבות, שסימן יפה בלימוד אפשר לראות גם לאחר 5 שנים). אני אישית מעיד שראיתי בחורים שנכנסו ללימוד רק בשנה השניה והשלישית. נמשיך, מיד לאחר מכן שנה וחצי של צבא, ניתוק כמעט מוחלט מהלימוד (זו המציאות). ואחרי זה מגיע הבחור, כבר לא צעיר – בן 22-21 (בד"כ) , לישיבה ומתחיל מחדש, כמעט מאפס, לנסות בשנית את היכולת שלו בלימוד. אבל הפעם הראש כבר לא פנוי: מה עם אשה, פרנסה, לימודים גבוהים? והילד חמד שלנו לא זכה לאור באור התורה לנצח! (נכון, הוא לא מת, אבל: רחיים בצווארו, אוניברסיטה, עבודה, ילדים... אפשר לקבוע עיתים, אבל בן ישיבה הוא כבר לא יהיה.)?
תשובה
אנו מוצאים במדרשים ואח"כ גם אצל גדולי ישראל ביטויי לכך שעם ישראל נחלק לסוגים שונים. יש בעלי מקרא יש בעלי גמילות חסדים יש אנשי מעשה יש גדולי דור בעלי תורה. גם בין ת"ח יש הבדל בסוג של תלמידי החכמים. כך יש את המדרש המפורסם על ד' מינים שבלולב שהוא כנגד סוגים שונים שבישראל. כך מצאנו גם בגמ' תאור של המציאות בדרכים שונות. במקומות מסויימים יש תאור שמי שלא זוכה לתורה אוי לו. "תניא רבי אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו מי שאומנותו בורסקי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות" [סוף מסכת קידושין]. מאידך מצאנו אחרת בגמ' בברכות. "רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות". ועוד שם בגמ' "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". אם כן אנו מוצאים שיש תפקידים רבים בעולם והקב"ה חפץ ורוצה בכל התפקידים. עד כמה זה תלוי ברצונו של האדם או שתלוי ביעוד שהקב"ה יעד לו על כך ניתן לדון והדברים לא מוכרעים. האם כולם יכולים להיות כמו משה רבינו? האם פשוט לך שכן? לפי מה שאני למדתי במהר"ל ובעוד מקומות נשמתו של משה רבינו היא נשמה מיוחדת עם הכנות מיוחדות שלא כל אחד יכול להגיע למדרגתו של משה. זה ודאי שכל אחד חייב לקבוע עיתים לתורה. כל אחד צריך למצות את השיא שלו בחיבור שלו אל העולם הפנימי, אל עולם הלימוד והקדושה. יש מי שזוכה והוא הגר"א ויש מי שזוכה והוא נהיה זושא ויש מי שזוכה והוא יהודי פשוט. לא כולם זוכים לאותו דבר. לצערנו הרב מסגרת החנוך אצלנו גורמת לכך שעד גיל י"ח זמן רב מתבזבז ואנשים נהיים רציניים רק בגיל מבוגר. כך אנו נמצאים בבעיה גדולה בין מבחינת לימוד תורה ובין מבחינת ההכשרה של האדם לדרך ארץ. היום רוב העבודות דורשות לימוד של שנים רבות מעבר לשנות הלימוד בתיכון כך שיש מצב אוביקטיבי של לחץ בגיל הבוגר. אני באופן אישי זוכה ללמד בישיבה גבוהה ובדרך כלל אני מדריך תלמידים להיכנס לעולם התורה בלי חשבונות לפחות עד סוף שיעור ג' ורק אז לבחון את המשך מהלך החיים. אין לי מידע רחב כיצד מדריכים בישיבות הסדר. אני באופן אישי מנסה להביא תלמידים לישיבה גבוהה ושם להדריך אותם לפי מה המתאים להם. היציאה מהישיבה למסגרת של צבא או לימוד לימודיים כלליים היא מבחינתי לא עזיבת התורה אלא דרך כיצד להתייחס למצוות אחרות אל מול לימוד תורה וכיצד להתייחס לדרך ארץ וההשתדלות בפרנסה אל מול התורה והמצווה. כך שמה שאני אומר לאדם לך לצבא או לך ללמוד לימודים כלליים לצורך פרנסה, היא משום שאני סובר שלא כולם בנויים ללמוד יום שלם ולא כולם צריכים לחיות חיי עניות. יש אנשים שאם אני אתן להם עצה להמשיך ללמוד הם בעתיד יהפכו להיות מסכנים בדרך ארץ, לא שמחים במה שהם עושים ולא ממצים את היכולת שלהם בתחומים שהם יכולים לתרום לעצמם ולקהילה. אנו לא צריכים לגדל תלמידי חכמים מסכנים ועצובים. התורה צריכה להופיע בדרך של שמחה וגבורה. בכל אופן עצם ההרגשה שלך שיותר מידי מהר מוצאים תלמידים מהישיבה עוד לפני שהם נכנסו אליה היא הארה שיש לבחון. לדעתי לפעמים הענין כמו שאתה אומר, אולם לפעמים המצב הוא הפוך שיש אדם שבכך שנשאר בישיבה הוא לא בונה לא את עצמו ולא את העולם. לדעתי במקרים הקיצוניים אין הבדל בין ת"ח בציבור החרדי לת"ח האחרים. כולם מודים שאדם שיש לו הפרעות בלימוד או שקשה לו לשבת וללמוד משום שיש לו נטייה גדולה לחיי המעשה שלא ישאר סתם בישיבה. מאידך כולם מודים שמי שמוכשר ללמוד והולך ומתעלה בתורה ויכול להיות כגאון מוילנה אזי כך יוכל להושיע את ישראל בדרך המועילה ביותר. אולם במקרי הביניים יש הדרכות שונות. חלק מן ההבדלים נובעים מכך שבציבור החרדי רואים את בנין העולם תלוי אך ורק בריבוי לימוד תורה ואילו גישה אחרת סוברת שהעולם יבנה בעיקר מלימוד תורה אולם גם מגידול כוחות אחרים. חלק מן ההבדלים נובעים מהבדלי הדרכה מבחינה חינוכית ומהיחס שלנו לעולם הכללי. בכל אופן אין ספק שלימוד תורה שונה מלימדו דברים אחרים ובתורה עיקר ההצלחה תלויה בהתמדה ובתפלה וסיעתא דשמיא. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. הצד של הכישרון השכלי זה לא הקריטריון המרכזי. אולם גם יכולת ההתמדה קשורה ליכולת הנפשית וגם בזה יש חילוקי נפשות. עשה חיל בתורה ובתעודה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il