אני בן 25 ולומד בישיבה ב"ה רואה ברכה בלימודי. ישנה בעיה שמאד מטרידה אותי והיא סתירה לכאורה ביחס לעצמיות האדם בעבודת ה’, מצד אחד תמיד אומרים שכל אדם נברא עם תכונות המיוחדות לו ונתנה לו המשימה המיוחדת לו בעולם שרק הוא עם תכונות הנפש שלו יכול להשלים. ואסור לאדם לחיות אורח חיים שאינו מתאים לו וכו’. מצד שני בכל מקור של התחייסות לכיצד להתקרב אל הקב"ה מוזכרת מידת ההתבטלות. כדי להתקשר עם ה’ האדם צריך לצאת מכל גדר שמבדיל אותו ולבטל רצונו כלפי רצון ה’ "א נ ו כ י עומד בינכם ובין ה’" וכו’. השאלה גדולה יותר בלימוד התורה שכתוב שהמטרה היא שתלמד כ"כ עד השכל שלך יתיישר עם השכל האלוקי כבייכול עם התורה. בשנה האחרונה למדתי הרבה בגישה זו, ובאמת ב"ה הקשר לתורה התחזק מאד וכו’, אבל בחודש האחרון אני מרגיש מחנק גדול שאין לי טיפת זמן לעצמי ושום מחשבה משלי כאילו התייבש המעיין הפנימי שלי ונבלע בשצף הסואן של ים התלמוד. מהי הגישה הנכונה לדברים?

אתה שואל על נקודות עומק נפשיות ורוחניות. קשה לקבוע כללים בענין. אולם מה שברור שכמו שיש מתח בין אהבה ליראה. אהבה היא רגש שמושך מאד להתקרבות והיראה הינו רגש שמושך מאד להתרחקות. שני הלכי הרוח האלו מתוארים כרצוא ושוב. ודווקא היכולת להיות גם בבחינה של אהבה וגם בבחינה של יראה נותנים את הפעילות הוצאת האנרגיות בחיים. מתוך שייכות לשני היסודות האלו אדם מגיע לאיזון שהינו לא איזון של בינוניות אלא איזון של שייכות לשני הממדים האלו. הדברים שאתם מתלבט בהם נוגעים ליסוד האהבה והיראה. הרצון של האדם להבין נובע מיסוד האהבה והיסוד להתבטל הוא מיסוד היראה. יש להדגיש שהיראה יש לה מקום לא כתביעה חיצונית וכפייתית. גם מי שירא עושה זאת מתוך תחושה פנימית שהדעת האלוקית היא מכילה את דעתו הוא והיא כוללת את כל הדעות כולם. נראה לי שהדבר שאתה צריך לאזן הוא בנושא היראה. מיראה כפייתית ומצד המחויבות להגיע ליראה רצונית שהיא נובעת מיראת הרוממות. בנוגע למצב הנפשי של הכשרונות והמיוחדות שבך אל מול ההתבטלות לעבודת ה'. כאן ממש איני רואה סתירה. כללי התורה והמצוות הינם מספיק רחבים שיכולים להכיל סגנונות רבים. כמו שכל בני אנוש צריכים לאכול אוכל וכל אחד יכול לאכול כפי בחירת ליבו כך המצוות וההלכה הם האוכל הבסיסי שאותו צריכם לאכול. בתוך זה אדם יכול להביא לידי ביטוי את הדרך המיוחדת שלו. אם זה בנוגע לשאלה האם מה שאתה עושה זה אתה או זה הקב"ה. כאן יש ללמוד את היסוד של מידת הענווה. ראש לכל אנו נותנים מקום לקב"ה. אולם נתינת המקום לקב"ה היא זו שדוחפת אותנו שאם אנו יצורים בצלם אלוקים אנו נדחפים ע"י הקב"ה להביא לידי ביטוי את מה שהוא נטע בנו. אנו פותחים את התפלה ב"ה' שפתי תפתח" - ללא שהקב"ה היה אומר לנו לדבר בפניו לא היינו מדברים. הקב"ה הוא זה שדוחף אותנו לומר לפניו את רצוננו. כך גם אנו מסיימים. מחד נפשי כעפר לכל תהיה. אולם מיד לאחר מכן וכל החושבים עלי רעה הפר עצתם. אולם הכל תלוי בכך שאנו מכירים שהכל הוא עשה למען שמך וכו'.