האם בשמחת-תורה יש ללכת ולשמח רחוקים מתורה ומצוות כגון תושבים בעירות פיתוח, או שמא יש להעדיף את התפילה בישיבה?

שמחת תורה היא שמחה של התורה. לכן יש רק מקום אחד לחוג את החג והוא בישיבה. איפה שאדם לומד כל השנה פה השמחה של הלמוד. ואני חושב ששמחת תורה היא בעצם תורמת לתלמידים עם הערך של היחד הזה של ההתגבשות, התגבשות סביב שמחתה של תורה כמובן. אני זוכר שכשהגעתי לישיבת מרכז הרב, היא הייתה ישיבה בה למדו כשלושים תלמידים בלבד. וכשהגיע שמחת תורה היו שרצו ללכת למקומות אחרים, שהרי קצת קשה לשמוח עם מספר אנשים כה מצומצם. ופעם חבר אחד הציע לי ללכת אתו לסניף בני עקיבא, שהיה סמוך לבניין ישיבת מרכז הרב הישן ושכן ברחוב החבשים, בטענה ששם יהיה שמח יותר. אני עניתי לו שאולי שם תהיה שמחה אבל בישיבה יש תורה. ואכן בישיבה רקדה התורה בעצמה, תלמידי החכמים שהם ספרי תורה מהלכים, כשהיינו רואים אותם היינו אומרים "הנה הש"ס רוקד". והיו שם גדולים כמו הרצי"ה, ר' נתן (רענן), הר' מרדכי (פרום) כולם זצ"ל וכן ייבדל לחיים ארוכים ר' אברום (שפירא), איתם היה גם יהודי אחד, ר' ברקה שמו, שהיה טיפוס מיוחד במינו. ר' ברקה ניחן בזכרון יוצא דופן, זכרון צילומי. בישיבת מרכז הרב הישנה היו הרבה ספרים ישנים ולפעמים היינו באים אליו עם קרע קטן מפירוש רבנו חננאל ושואלים אותו: ר' ברקה מאיפה החתיכה הזו? הוא היה מתבונן ואומר, זו ממסכת עבודה זרה דף כ', זו ממסכת זבחים דף ע', וכן כל כיוצא בזה. הוא ככלל היה אומר, שכדי להכנס ללימוד ולהרגיש טעם אמיתי של לימוד תורה צריך ללמוד שש או שבע שעות ברציפות. ונראה לי שהזמן המתאים ביותר ללמוד כמות כזו של שעות ברצף, היא במוצאי השבתות של זמן חורף, שאז שבת יוצאת מוקדם ויש זמן רב לשבת ולשקוע בלימוד. וכמו שאמרנו כל תלמידי החכמים האלו היו רוקדים בישיבה, ומטבע הדברים כשאין הרבה אנשים מתחילים להתעייף, אולם הרצי"ה לא הסכים להפסיק מהריקוד, וכך היינו רוקדים שעות ארוכות. ולכן אני חושב, שכל בחור ישיבה צריך להיות בישיבה שלו בשמחת תורה. בדיוק כמו שבראש השנה ויום הכיפורים שבהם האדם צריך להיות בתוך עולם התורה שלו, וזוהי השלמות הבריאה, כך גם בשמחת תורה אדם צריך להיות במקום בו הוא לומד. ומי שרוצה ללכת לשמח אחרים, שילך בשבת "בראשית" (אם היא חלה ב"בין הזמנים") למקומות של אנשים רחוקים מתורה וישמח עמהם בהתחלתה. אנחנו אמנם מאריכים מאד ברקודים כמעט לא לומדים באותו היום, אבל הדבקות וההתרוממות והעליה היא עמוקה מאד מאד ורבונו של עולם מאד מאד שמח על זה שלומדים תורה מתוך שמחה, ששמחים בתורה ואחר כך ממילא למודה של תורה גם כן קשור לזה. הרב צבי יהודה היה מגיע לאכול ממש השמש או שקעה כבר או כמעט שקעה. הוא לא היה אוכל לפני כן כי צריך לעשות ברכת כהנים במוסף. לא היה טועם שום דבר אבל לא מיהר. ככה הוא רצה להיות כל היום באוירה הזאת של הרוממות. יש ישיבות שעושים אחרת. ישיבת "חברון" החרדית, הם היו מתחילים את ההקפות ב11-. היו עושים תפילת מעריב, סעודה, או בעשר מ 23:00 עד 2:00 היו באים, גם אנחנו מהישיבה שלנו. במרכז הרב היו עושים הקפות שניות אנשי "חברון" עם מרכז הרב. אני חושב שכל ענין ההקפות זה לא איזה רקוד, זה חלק ממהות התפילה, יש איזה סדר. רוצים לקרוא את התורה, לסיים את התורה מתלהבים שמחים ולא יכולים להפסיק את השמחה, לוקח לנו כמה שעות, מה לעשות. בעצם הוצאנו את התורה בשביל לקרוא אותה, לא בשביל לרקוד, אבל השמחה כל כך עד שרוקדים, ורוקדים, ורוקדים, וזה לוקח כמה שעות עד שנותנים את הביטוי המלא, לשמחה של סיום התורה. אז כמובן השיא הוא בקריאה של התורה, שמסיימים את התורה, לא ההקפות. הם מלוות את הסיום של התורה, לכן צריכים לעשות ברוב עם. אני מסכים שיהיו מנינים שונים, כדי להספיק לקרוא את הסיום של התורה, ולהתחיל בראשית, כל זה אם זה בתוך התפילה זה יחד. טוענים שכולם אוכלים חוץ מהבחורים. גם אני לא אוכל, גם אני מהתלמידים. אני הצהרתי כמה פעמים שאני תלמיד בישיבה קצת יותר ותיק, אבל אני תלמיד. אני מאד נהנה לבוא הביתה ב 24:00, כשהאור כבר כבה, מאד שמח בשמחת תורה באופן הזה. אולי בכל אופן צריכים להוריד שעה כדי לתת אותה לסעודה, כי היא סעודת חג. שהסעודה מתוך עיפות היא מאבדת מהערך שלה. השנה יש לנו גם סעודה שלישית, נעשה חצי שעה מהרקוד של הבוקר או יותר בין הסעודות, כדי שתהיה סעודה שניה וסעודה שלישית. ובעז"ה אני מקווה לראות את כל בחורי הישיבה בשמחת תורה בישיבה.