במסגרת מחקר בנושא (אני סטודנט), חשתי בפער מסויים בו אני זקוק לגישור. מעיון בהלכות נראה כי לגרושה אין מזונות שכן נוטלת כתובתה ואז נפסק הקשר הכלכלי בין בני הזוג. כיום, בבתי הדין נפסקים מזונות לאשה הנובעים מכוח הסכם (קדם נישואין או הסכם פשרה כל שהו) מעיון בפס"ד נראה כי הדיינים מחילים את כללי מזונות האשה הנשואה על מזונות מכוח הסכם (כדוגמת עולה עמו, העיקרון שבמזונות אין הכוונה למותרות וכדומה) כיצד מחילים זאת הדיינים? הרי כל הלכות מזונות האשה נאמרו רק בעודה נשואה לבעלה, אך כיום, שכוחם נובע מהסכם, יש לראות את ההסכם ולפיו להחליט. בתודה כפולה על הטרחה הכפולה.

כפי שכתבת על פי כללי ההלכה אין בית הדין פוסק מזונות לאשה לאחר הגירושין כלל. אמנם, יש מצבים שפוסקים מזונות לילדים והם ניתנים לאשה. כמו כן, כמו שציינת יש הסכמי ממון, למשל: בשביל שהאשה תסכים לקבל גט, נחתם הסכם מחייב של תשלום סך כל שהוא באופן חודשי או שנתי, התלוי בהסכמת בני הזוג. ואין הדבר נקרא 'מזונות האשה', מבחינה דינית, וממילא אינו מקבל את האופי הדיני של 'מזונות האשה' של אשה הנמצאת תחת בעלה. אכן, יש הבדלים דיניים בין המתחייב לזון אדם כל שהוא, לבין חובת הבעל במזונות אשתו (מבואר בשו"ע חושן המשפט סימן ס, ואבן העזר סימן ע). כמו כן, ישנם מקרים בהם מתעקשים בעלי הדין לקרוא לסכום הכסף הניתן לאשה בהסכם הממון בשם 'מזונות', מכיון שיש לכך השלכות על פי חוקי המדינה (סדרי גבייה, ביטוח לאומי וכו'). ועדיין, הקביעה תהיה הסכמית, ולא מכוח דין מזונות של אשה נשואה. אם תרצה לשלוח מקורות או פסקי דין המורים אחרת, אשתדל להתייחס אליהם. בברכה הרב יהודה אודסר