לעניין חזרת הש"ץ, מרבים לדבר אצלנו בישיבה, ויש עליי חובה להוכיחו (שכתוב בשו"ע קכ"ד- ’....גדול עוונו מנשוא וגוערים בו), אבל בכל זאת כ"כ לא נעים לי, ואם אני יגער ימצא שכרי בהפסדי והייתי מגדיר את זה ’ חילול ה’ ’- כי אם אני אתחיל לגעור באנשים- הם לא יסתכלו עליי בישיבה, מצוות התוכחה לא חזקה אצלנו בישיבה, אולי כדאי לי לעזוב את הישיבה מהבחינה הזאת כי עברה חצי שנה שלא גערתי בכלל, ועווני גדול כשלא גערתי בהם. למעשה- הרבנים לא עושים כלום בנידון ועוד יותר מזה- הם בעצמם מדברים/לומדים תורה באמצע חזרת הש"ץ, ועכשיו לשאלה: 1. האם אני צריך לגעור באנשים על אף הכל? 2. האם זה חל גם על הרבנים במקרה הזה (שמצווה עליי להוכיח)? 3. באיזה מצב מותר להוכיח רק על דבר שהוא עשה/פסק נגד התורה (לכל הציבור) האם רק בדבר שהוא מלמד אותך? אם כן, חבל מאוד, כי העוון נעשה כהיתר והחברה לא יודעים מה ההלכה באמת?

יש לנו כלל בנושא של גערה, שאם אתה בטוח שלא ישמעו לך אין מצווה לגעור, ואז "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". הייתי ממליץ לך ליזום שיכתבו באותיות גדולות "אין לדבר בשעת התפילה ובחזרת הש"ץ" ויתלו את זה במקום שכל המתפללים יראו. ואז אתה מצידך יצאת ידי חובה. ומה שהם מדברים, אין לך עוד מה לעשות, אתה אנוס. אם אתה לומד טוב במקום הזה וזה לא מפריע לך בהתפתחות, זה שאחרים עושים איזשהו משגה שלא פוגע בך, לא צריך לגרום לך לעזוב.