אני יודעת שגדולי התורה בעולם החרדי פסקו שאסור להתגייס באופן מוחלט והם מביאים טיעונים הלכתיים. וכן אתם מהצד השני - העולם הדתי לאומי מביאים טיעונים הלכתיים למה כן לשרת . שניכם אוחזים בהלכה ואיני מזלזלת באף צד, אך קשה לי הפילוג הזה. האם תוכל להסביר איך זה ששני פלגים שאוחזים בעולמה של תורה פוסקים דברים שונים לחלוטין?

אין ויכוח בעקרון ההלכתי שמצווה דוחה לימוד תורה. במקביל אין ויכוח בין גדולי התורה מכל הזרמים שיש לחזק את עולם התורה ובלעדיו אין לעם ישראל קיום. ולכן יש לדחות גיוס של בני ישיבות כדי שילמדו קודם תורה. השאלה היא העיתוי, המינון וכיצד פותרים את הבעיה של האוירה הצבאית שהיא כיום שונה מהאוירה בה חי בן ישיבה. בגלל השאלות האמורות יש דרגות שונות של התייחסות לגיוס: יש השוללים את הגיוס מכל וכל, יש המגבילים את הגיוס רק למי שברור שאינו מסוגל ללמוד ומאשרים רק את הנחל החרדי ושלב ב' בלבד, יש המתירים גיוס רק אחרי שנה שנתיים של לימוד תורה למסגרת זמן מוגבלת (הסדר) ויש הדוחים את הגיוס לגיל מבוגר יותר לאחר שהבחור כבר מעוצב ומיוצב דיו (הסדר מרכז). גם המחייבים גיוס סבורים ששקדנים מופלגים ידחו את גיוסם לזמן ממושך ויסתפקו בשלב ב' וכד'. מכל האמור עולה שאין כאן מחלוקת מהותית אלא גישות מעשיות שונות לפתרון אותה בעיה. אם כי יש גם השוללים בכלל את עצם קיומה של המדינה ולכן לא רואים חובה להגן עליה. אולם זוהי מחלוקת אידיאולוגית כללית יותר שאינה קשורה רק לנושא הגיוס.