האם יש כוח בידי קהילה לאסור על אחד מחבריה לעלות לתורה, כיוון שלא שילם את מיסי החבר החודשיים?

אדם הנמנע מלשלם מיסי חבר לביהכ"נ, רשאי הגבאי להימנע מלהעלותו לתורה, במקום שאינו "חיוב" ע"פ המנהג, אפילו הוא בן ת"ח וכד', שיש לו קדימות בדרך כלל. אף בשעה שיש לאותו אדם "חיוב", נראה, שבהתקיים התנאים המאפשרים לאסור כניסת אדם לביהכ"נ, ניתן אף להרחיב את הסנקצייה כלפי אותו אדם לכך שלא יקבל עליות. התנאים המאפשרים לעשות זאת, הם: א. ביהכ"נ שהוא בבעלות פרטית של גוף מסויים שבסמכותו לאסור כניסת אנשים לרכושו ב. ביהכ"נ בעל "אופי סגור". דהיינו, שכל חבר בביהכ"נ משלם דמי חבר ובהם הוא שוכר למעשה את שירותי ביהכ"נ. הרי, שאם אינו משלם ניתן לאסור עליו את השימוש בביהכ"נ. לכאורה היה מקום לומר שגם ללא שיתקיימו התנאים דלעיל, כיוון, שאחזקת ביהכ"נ מוטלת על הציבור וזה מהדברים שבני העיר כופין זה את זה, הרי, במסגרת כפיה זו, ניתן להטיל עליו סנקצייה זו, שלא יעלה לתורה. (והוא, שתכליתה לאלצו לפרוע חובת המס לביהכ"נ), אך נראה לסייג השימוש בהיתר זה מכיוון שמס של ביהכ"נ מיועד לתשלום משכורתו של החזן, הרב, ושאר צרכי הדת, ומעיקר הדין היה צריך להיות מוטל לפי יכולתו הממונית של כל חבר, לכל הפחות בחלק מסויים של התחשיב. ולכן אדם הממעיט לשלם מפאת מצבו הכלכלי הדחוק, אין להימנע מלהעלותו לתורה (אא"כ התמלאו התנאים שבסעיפים א או ב'), כאשר יש לו "חיוב", על פי המנהג. רבני כולל "ארץ חמדה".