למה לא מדברים לאחר נטילת ידים?

מדוע כשנוטלים ידיים על מנת לאכול לחם לא מדברים עד שאוכלים? מי קבע? מאיזה טעם?

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא. לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, כל זמן שאין מסיחים את הדעת מכך שעומדים לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשה, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ורבים מעולי תימן נוהגים כן, ומדברים בין נטילת ידיים לסעודה. אולם לדעת מקצת מן הראשונים (טור מהירושלמי ועוד) אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך דחוף הנוגע לסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו. ונפסק בשו"ע (קסו, א), שטוב לנהוג כדעת המחמירים, שרק לצורך הסעודה מתירים לדבר, אבל בדברים אחרים ראוי להחמיר שלא לדבר ולא לשהות בין הנטילה לברכת המוציא. והוסיף הרמ"א (עפי תוס' סוטה לט, א) שטוב להיזהר שלא להפסיק כשיעור הליכת כ"ב אמה (11 מטר).