שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • מדינת וממשלת ישראל

תמיכה במדינה חילונית

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

י"ז סיון תשס"ט
שאלה
איך אנו תומכים במדינה חילונית, האם זה לא סיוע לעוברי עבירה? מקור בבקשה. מה המקור לכל הדין של משיח בן יוסף, איפה זה מופיע?
תשובה
אם כוונתך לתשלום מיסים. כבר בגמ' נפסק שדינא דמלכותא דינא. כלומר, גם אם נמצאים בשלטון של גויים, שהוא שלטון שודאי לא מעודד את האמונה בקב"ה, בכל אופן מכיון שדואג לצרכים הקיומיים, כגון: פינוי אשפה וכד', צריך לשלם לו מיסים. רוב הפוסקים פסקו שלא כדברי הר"ן, שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל ולפחות במקום שמדובר על שלטון נבחר [ע"פ חתם סופר]. אם מדובר על התגייסות לצבא. אין לך מצווה גדולה מדאגה לעם ישראל. מעבר לדעתנו שאנו סבורים שיש מצוות ישוב ארץ ישראל ושלטון עליה ואין דרך אחרת לשלוט ללא שליטה ביטחונית. אם כוונתך על כך שאנו שותפים בעידוד המדינה ובשמחה על מציאות, זה נושא רחב מאד. בודאי שאנו שמחים רק בדברים הטובים ולא בדברים השליליים שיש במדינה. אולם בהתבוננות אמיתית רוב הדברים השליליים אינם נובעים מכך שיש מדינה יהודית שהרי בגלות ברחבי העולם המצב של היהודים מבחינה רוחנית נוראי שבעתיים, יש שואה רוחנית בצורה של התבוללות נוראית. המדינה היא מצילה את עם ישראל מפני שואה רוחנית בצורה של התבוללות. כאן יהודים מתחתנים עם יהודים ואין לך דבר גדול יותר מאשר ההצלה הזאת. רוב הבעיות נובעות מההשכלה שבאה לעולם לפני מאתים שנה והיא הציבה בפני עם ישראל אתגר תרבותי מסובך. אולם אנו מאמינים שההתמודדות אל מול ההשכלה והתרבות המערבית בסופו של דבר יחזק אותנו ויגרום לאמונה היהודית להיות עמוקה, עצמית, חופשית ועשירה בצורה שלא היתה באף דור מן הדורות. בנוגע למשיח בן יוסף. בתלמוד מופיע בגמ' במסכת סוכה. במדרשים מופיע במספר מקומות. לאחר מכן בדברי האחרונים מצאנו התייחסויות לכך. והובאו הדברים בספר קול התורה שהביא מסורות שהיו בבית מדרשו ואצל תלמידיו של הגאון מוילנה בנושא זה. כתב על כך הרב כשר בספר "התקופה הגדולה" שבו הוא מפרט את ענין משיח בן יוסף. גם אני הק' כתבתי מאמר קטן שמסכם מספר דברים בנוגע למשיח בן יוסף. הרי המאמר לפניך: מלחמת גוג ומגוג ואנשי אמנה בירושלים ראשי פרקים: א. זכו ולא זכו ב. חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג ג. מיהו משיח בן יוסף ד. מהו יעודו של משיח בן יוסף ומדוע הוא עומד ליהרג ה. מה ההבדל בין יסורי גלות ליסורי גאולה ו. מדוע נגזר על משיח בן יוסף שיהרג ז. הגזירה להריגת משיח בן יוסף תתבטל ח. כיצד מתבטלת הגזירה ט. המלחמה על ירושלים - ואנשי האמנה א. זכו ולא זכו אנו בתהליך של קיבוץ גלויות כבר למעלה ממאה שנים. תהליך זה מלוּוה בקשיים רבים. הקשיים הם גם קשיים מעשיים, גם קשיים רוחניים וגם צרות ומלחמות. לכאורה המקום המתאים לצרות וקשיים הוא הגלות. "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ועל חטאינו אנו צריכים לכפר בהיותנו בגלות. אם כן, לכאורה, היציאה מהגלות היא כתוצאה מהשלמת תהליך הזיכוך והתיקון של עם ישראל בגלות. לאחר אלפיים שנות גלות עם ישראל נקי מכל מום ולכן זוכה לשוב לארץ ישראל. אם כך, מדוע החזרה לארץ ישראל מלוּוה בייסורים? לא רק מראייתנו את המציאות, אנו מבחינים בצרות וקשיים המלווים תהליך זה. גם בדברי הנביאים אנו מוצאים נבואות, המתארות יסורים ומלחמות אף לאחר שעם ישראל יחזור לארץ ישראל. בנביאים אנו קוראים על מלחמת גוג ומגוג, גם חז"ל דיברו על תקופה של מלחמות לפני בוא משיח בן דוד, ועל חבלי משיח. אם כן יש להבין, מדוע החזרה לארץ ישראל קשורה בקשיים? ידועים דברי חז"ל, בהבחנתם בין גאולת 'בעתה' לגאולת 'אחישנה'. וכך אמרו חז"ל: "רבי יוחנן אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו שנאמר 'כי יבא כנהר צר ורוח ה' נוססה בו' וסמיך ליה 'ובא לציון גואל'. ואמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב בדור שכולו זכאי דכתיב 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ' בדור שכולו חייב דכתיב 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע' וכתיב 'למעני אעשה'. אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה' - זכו אחישנה לא זכו בעתה אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתֵה' וכתיב 'עני ורוכב על חמור' זכו "עם ענני שמיא" לא זכו "עני רוכב על חמור" . אנו רואים איפוא שתי דרכים אפשריות לגאולה. האחת - גאולה הבאה מכח זכותם של ישראל. גאולה זו באה "עם ענני שמיא" וכמו שמסביר רש"י שם: "במהירות", ובודאי שאז תהיה הגאולה בדרך ניסית, ללא יסורים. אולם אם עם ישראל לא יזכה, תבוא הגאולה בדרך השניה - "כעני ורוכב על חמור", וכפי שהסביר רש"י: "כעני הבא על חמורו בעצלות". בסוג זה של גאולה, אמרו חז"ל, תהיינה צרות רבות בתהליך הגאולה. מכאן אנו רואים שיש תהליך גאולה גם כאשר עם ישראל אינו זכאי לגאולה. אם כן יש לשאול: מה המניע לגאולה? הגלות היא כתרופה מרה הניתנת לאומה. עם ישראל, בהיותו בארץ ישראל, הושפע מהגוים הסובבים אותו, והאיזון בין הרוח לבין החומר הופר. "שמנת עבית כשית", המפגש עם טוב הארץ גרם לעזיבת הרוח. ההתנתקות הלאומית מעיסוק בחומר, באה כדי להטמיע בעם ישראל את הנטיה הרוחנית, את היכולת לשלוט על החומר חֵלֶף להשתעבד לו. אולם כמו בכל טיפול תרופתי, יש מצבים שהתרופה כשלעצמה, היא גורמת למחלה חדשה. כך גם הגלות, במשך זמן רב הטיפול התרופתי של הגלות היתה בו תועלת יותר מנזק. אולם משלב מסוים, שני אלה - הניתוק מארץ ישראל, והפיזור והנתק בין חלקי האומה, מהוים סכנה קיומית לעצם יכולת ההישרדות הלאומית. רגע לפני שהגלות נהפכת להיות בית קברות פיזי ורוחני לעם ישראל, נקבע על ידי הקב"ה בהשגחה שמיימית, כי הגיע עת הגאולה, וסימנך - שם ה' הקשור למציאות עם ישראל, הולך ומתחלל בגויים! "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדני ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדני ה' בהקדשי בכם לעיניהם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" . סיבת הגאולה אם כן, איננה משום שכבר נתרפאה האומה בשלמות. הסיבה - אי אפשר להשאיר את העולם במציאות של חילול ה'! ודאי שהגלות ריפאה רבים מן המומים העיקריים שנדבקו באומה בראשית ימי נערותה. אולם הגלות עצמה גרמה למחלות אחרות, ועתה אנו באים להֵרפא בארץ ישראל, שזה מקום ההבראה הלאומי שלנו. אם כן, אנו רואים, שגם לאחר שובנו לארץ ישראל, עדיין יש להמשיך בתהליך של הזדככות והיטהרות. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים והושעתי אתכם מכל טמאותיכם וקראתי אל הדגן והרביתי אתו ולא אתן עליכם רעב" . ניתן אם כן לומר, שהיסורים והצרות בזמן הגאולה, הינם חלק מתהליך התיקון וההתעלות שעדיין אנו צריכים להשלים בתהליך גאולה שהוא בבחינת "לא זכו". ניתן להשוות את הגאולה העתידה ליציאת מצרים. ביציאת מצרים, היה עם ישראל במ"ט שערי טומאה ולא יכול עוד להתמהמה. על כן היה צורך לגאול את עם ישראל בחפזון כדי שלא יפלו בשער הנ'. אולם מכיון שלא נשלם הזיכוך בגלות מצרים, היה צורך להשלים את מציאות הגלות בגלויות האחרות. על כן, כשמתבשר אברהם אבינו בברית בין הבתרים על גלות מצרים, נרמז שם גם על ד' מלכויות. וכן נרמז בנביאים ובדברי חז"ל, שאם יהיה עם ישראל בבחינת "לא זכו", אחר שלא נתרפא ריפוי גמור ושלם בגלות, יהא צורך להשלים את תהליך הריפוי על ידי חבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג, בארץ ישראל עצמה. ב. חבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג כפי שאמרנו, אנו מוצאים בגמרא שני סוגי צרות בזמן הגאולה: חבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג. "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג" . נראה שבחבלי משיח, הכונה לשם כולל לכל היסורים שיהיו בתהליך היציאה מהגלות. צרות אלו אינן מנת חלקו של חלק מסוים באומה בלבד. רש"י מביא שהכונה לצרות שיבואו גם על תלמידי חכמים, כדברי חז"ל: "אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף שנאמר ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי" . ואמנם בדברי הרב קוק ניתן לראות, שחבלי משיח קשורים לקשיים הרוחניים בדרך הגאולה, שיבואו על כל חלקי העם. "נדוים ונמוגים הננו למראה דור שלם - אבות ובנים יחדיו של אומה שלמה - המתהפך בחבליו בענות נוראה ומצוקי שאול. והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור, איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו, בדבור מובן ומבואר" . "מקובלים אנו שתהיה מרידה רוחנית בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבוא... הצורך למרידה זו היא הנטיה לצד החומריות... וזאת הנטיה כשתִולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם" . כך בחבלי משיח. אולם במלחמות גוג ומגוג מדובר על צרות שתהיינה סביב מלחמה מסוימת. מלחמה זו מתוארת בכמה נבואות, כשאין בהירות, מה בדיוק יהיה במלחמה זו. אולם מכל מקום, יש מספר נקודות שהינן ברורות: א. מלחמה זו תהיה לאחר שוב עם ישראל מהגלויות והתיישבו בארץ, או אז תפרוץ המלחמה . ב. במלחמה זו יהיו יסורים וצרות הרבה . ג. המלחמה תהיה מלחמת הגוים על ירושלים . ד. במלחמה זו יהיו מתחים בין קבוצות שונות בתוך עם ישראל . בנביא מתואר הספד גדול, שיהיה לאחר גמר המלחמה הנוראה על ירושלים, מלחמה שכנראה יהיה בה יסורים גדולים. "ביום ההוא יגן ה' בעד יושב ירושלם והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך ה' לפניהם והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלם ושפכתי על בית דויד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד" . חז"ל מתיחסים להספד שיכלול את כל חלקי העם , על מה ולמה? "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד... הא הספידא מאי עבידתיה פליגי בה רבי דוסא ורבנן חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג. בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג האי הספידא בעי למעבד שמחה בעי למעבד אמאי בכו כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם שנאמר כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא" . לכאורה, דברי חז"ל על הריגת משיח בן יוסף, ניתנים להתפרש כפשוטם. בזמן המלחמה יהיה מנהיג גדול לעם ישראל שייקרא משיח בן יוסף. במהלך המלחמה הוא ימות, ועל מותו בתום המלחמה יעשו הספד גדול. אולם לדעה השניה, הסוברת כי ההספד הוא על הריגת יצר הרע, אין המקראות יכולים להתפרש כפשוטם. ונראה שחז"ל בדבריהם נתכוונו, שיהיו יסורים מסוגים שונים בעת המלחמה, אולם הסיבה הכוללת ליסורים תהיה יצר הרע, ועל כן סיום המלחמה תלוי ביכולת להתגבר על יצר הרע, ורק לאחר גמר התהליך הרוחני, ייפסקו היסורים. כסיכום לכל התקופה המיוחדת של הנסיונות הרוחניים וההתגברות עליהם, וכן כל היסורים שנגרמו במהלך התגברות זו, ייערך כינוס גדול. הסבר זה מביא אותנו גם להתבונן על הדעה הסוברת, שההספד יהיה על הריגת משיח בן יוסף, שכאן אין הדברים מתפרשים כפשוטם. אין מדובר דוקא במנהיג מסוים שיקום לעם ישראל. גם משיח בן יוסף הוא סימן לסוג מסוים של מנהיגים בעלי תכונות מסוימות, הבאים להושיע את ישראל, אולם במלחמת גוג ומגוג לא יצליחו להושיעם, ועל כך יהיה הספד גדול. ג. מיהו משיח בן יוסף הרב קוק כתב מאמר שלם בשם "המספד בירושלים" , על פי דברי חז"ל אלה, שמשיח בן יוסף עתיד ליהרג. ובין השאר מבאר שם הרב מיהו משיח בן יוסף. כפי שהסברנו לעיל, לא מדובר רק בדמות מסוימת, אלא מדובר גם בכוח שחייב להיבנות באומה. כמו שבאדם יש גוף ונשמה כך גם האומה, צריך הדבר שיהיו בה שני משיחים. משיח בן יוסף, שהוא מקביל לערך הגוף האנושי, הפועל לטובת האומה ושכלולה החומרי, ומשיח בן דוד - הוא הכוח הפועל לשכלול הרוחניות בעצמה. ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חומרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים היא מהכשרת משיח בן יוסף. אם כן ניתן לסכם שמשיח בן יוסף זו התנועה שתִבְנה את הצד הלאומי באומה, בעיקר בצדדיה החומריים. מתלמידי הגאון מוילנא הובאו דברים בשם הגאון מוילנא, כשעיקר הדברים נסוב סביב דברי חז"ל על משיח בן יוסף. וכך אנו מוצאים בפתיחת הספר: "בעמידתנו על סף האתחלתה דגאולה עלינו ללמוד היטב את כל קנ"ו התכונות, הבחינות, הכינויים והסגולות של משיח בן יוסף ומסודות האתחלתא הנרמזים בחבוריו הקדושים של רבנו" אם כן להבין לעומק את כל מהותו של משיח בן יוסף, את שורשו, את צורת הופעתו, את תפקידיו, איננו יכולים לסכם אולם במאמר זה נביא מקצת דבריו וכפי מיעוט הבנתנו. ב. כל עבודת קבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מהארץ ומשיח בן דוד משמים לפי בחינת רחל ולאה כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה. גם משיח בן יוסף עצמו הוא בב' בחינות. יוסף בן רחל מארץ ויוסף בן יעקב משמים. ג. אם לא זכו, תתחיל האתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו שהיה בימי כורש, בימי בית שני, מסטרא דשמאלא היינו במידת הדין, שמאלו תחת לראשי שנאמר על משיח בן יוסף, ותהיה ברשיון מלכי האומות ואחר כך תבוא שלמות הגאולה מסטרא דימינא, היינו במדת החסד, ועל ידי קו הרחמים על פי הכתוב ברחמים גדולים אקבצך" . ובספר "התקופה הגדולה" בהוצאת הרב כשר, קול התור פרק א' הערה ט"ו, באר יצחק בשם הגר"א: "על ידי משיח בן יוסף תהיה חרות משעבוד מלכויות, ועל ידי משיח בן דוד תהיה חירות ממלאך המוות". ראשית מסביר לנו הגר"א, כי מציאות משיח בן יוסף קשורה לאתחלתא דגאולה. נראה אם כן שמשיח בן יוסף שייך רק בתהליך של גאולה "שלא זכו", והגאולה היא "בעתה". גאולה זו אינה באה בדרך ניסית, ועל כן היא באה בשלבים. שלב ראשון הוא ביאת הגאולה בדרך הטבע, ולכן היא תלויה באתערותא דלתתא, כלומר במאמץ והשתדלות אנושיים. רק לאחר מכן, יבוא תור השלב השני, שהוא בניסים גלויים שיבואו ממרום מעבר לכלים האנושיים . נראה הדבר, שאם עם ישראל זוכה והגאולה באה בדרך של אחישנה, לא נזדקק לשלב הראשון, אלא מיד יופיע השלב האחרון בגאולה. לשלב הראשון קוראים שלב של משיח בן יוסף, והוא בא במידת הדין שהיא מקבילה להופעת הקב"ה בטבע בכלי העוה"ז, ואילו השלב השני הוא השלב בו מגיע משיח בן דוד, שבא במידת החסד שהיא הופעת הקב"ה, כמשפיע מעבר לכלים המוגבלים. בדברים אלו אנו יכולים לראות הקבלה לדברי הרב קוק, שביאר, כי משיח בן יוסף בונה את הגוף הלאומי, ואילו משיח בן דוד את הנשמה הלאומית. הגוף יש בו הופעה המוגבלת בכלי העולם הזה, ואילו הנשמה היא בחינת אין סוף. ובבאר יצחק באר שמשיח בן יוסף כולל את כל הפעולות הנועדות לרומם קרנם של ישראל מבחינה לאומית. ואילו משיח בן דוד נועד בכדי לרומם את ישראל למצב, שאין צורך במיתה המבטאת את חסרון הגוף, והמביא את ישראל למדרגה עליונה של חיים נצחיים. אולם בדברי הגר"א מתבאר שמשיח בן יוסף הכונה לא רק לעוסקים בפועל בצדדים המעשיים והחומריים, אלא גם לאנשי הרוח הגורמים לסיעתא דשמיא, בחינת ניסים נסתרים, בכל הפעולות הבאות באתערותא דלתתא. כך אומר הגר"א על רבים מגדולי ישראל שהיו בחינת משיח בן יוסף. וכן אמר גם על עצמו, שהוא בחינת נהורא דמשיח בן יוסף . הגר"א עצמו הופיע בעולם בשָנים, שלפי חשבונו הגיע עת לגלות רזי תורה, שזהו אחד מתפקידי משיח בן יוסף. ולאחר מכן, בשנת תקמ"ב, הודיע הגר"א כי הגיע העת להתחיל בפעולות מעשיות של קיבוץ גלויות, ובשנה זו החל לעלות לארץ ישראל. הגר"א מבאר בפרק א' אות כ', שמשיח בן יוסף מתגלה בשלשה סוגים: א. כח עליון בבחינה של שר ומלאך אלקים. ב. צדיק בדור שזוכה לפי מעשיו לפעול לישועת ישראל. ג. כח הנמצא ברבים מבני ישראל, אנשי מעשה, הנחלצים לעסוק בקיבוץ גלויות. ד. מהו יעודו של משיח בן יוסף ומדוע הוא עומד ליהרג הגר"א הגדיר, שעיקר תפקידו של משיח בן יוסף הינו קיבוץ גלויות. אולם ביתר פירוט נכתב בהמשך הספר בפרק ד. ושם: "ואלה הם עיקרי דרכי האתחלתא דגאולה המעשית באתערותא דלתתא: א. קיבוץ גלויות. ב. בנין ירושלים. ג. ביעור רוח הטומאה על ידי נטיעת אדמת הקודש בעצים בכל רחבי ארץ ישראל וקיום מצוות התלויות בה. ד. הקמת אנשי אמונה. ה. קידוש ה' (יתכן שהכונה, בעקבות מלחמת גוג ומגוג). ו. גילוי רזי תורה. כפי מה שביארנו בדברי הרב קוק, תפקיד משיח בן יוסף לדאוג לצדדים החומריים באומה. במצב הראשוני לא ניתן לפתח את שני הכוחות בבת אחת, משום שכל כח מחליש את הכח האחר, אף שמבחינה אידאלית, שני הכוחות - הרוחני והחומרי, סופם שייצרו שלמות אחת. אולם כל עוד שהאומה אינה מוכשרת לאחֵד בין הכוחות, אזי יבוא הפסד מוסרי ומדעי, אם ננסה להכניס את שניהם בחוברת אחת. מבאר הרב קוק במאמרו , כי לאחר שנות גלות מרובות, בהן התפתח יפה בעם ישראל הכוח הנשמתי, היה צורך, עם שיבת האומה לארץ, להשיב את האומה בדרך של תשובת המשקל, לבריאותה החומרית. אמנם, הנטיה העודפת לצד החומר, בהכרח, גם מחשיכה ומונעת לשעה את ההתעלות הרוחנית. "אמנם אם לא היתה הנטיה יוצאת בזעף גדול עד כדי התפשטות בלתי הגונה בישראל, היה נח לקבלה. הנטיה הקיצונית לצד החומר גורם לרוח התורה להעיק לה". "הריגתו של משיח בן יוסף", נובעת מהתכחשותו לעליונות הצד הרוחני, כך שלשאלה: מי בראש, תיתכן רק תשובה אחת: משיח בן דוד! כמובן, בראש חייב לעמוד אותו הכוח, המבטא את הרוח המיוחדת לעם ישראל. משיח בן יוסף צריך "ליהרג" משום ההפרזה היתירה והמחוצפת שבהופעתו. על פי דברי הרב קוק, רבים בתוכנו הרואים בתהליכים הקורים עתה התקיימות דברי חז"ל. התפרקות הציונות מכל ערכיה, זוהי בעצם מיתתה של התנועה הציונית, שביטאה בדאגתה לצדדים החומריים של האומה את כוחו של משיח בן יוסף. בפרק הבא יבואר בדברי הגר"א, שככלות הכל, לא ימות משיח בן יוסף. אולם בדברי הגר"א אלה, שכללו בהגדרת משיח בן יוסף לא רק את אנשי המעשה המתעסקים בצדדים החומריים, וכן בתפקידיו של משיח בן יוסף, כלל לא רק את התעסקות המעשית, עדיין יש להוסיף הסבר - מדוע תלויה הגזירה האומרת, שעתיד משיח בן יוסף ליהרג? ראשית נבאר, האם יש להבחין בין משמעות היסורים בגלות לבין היסורים בעת הגאולה. ה. ההבדל שבין יסורי גלות ליסורי גאולה ביארנו בפרק הראשון שהגיעה עת, שכבר לא ניתן היה להישאר בגלות. הגלות הפכה סכנה קיומית לאומה, ולא פחות - מציאות של חילול ה'. כשמגיעים למצב שאין שם ה' מתגלה בעולם - זהו חילול ה'. או אז, הקב"ה גואל את ישראל גם כאשר זה האחרון טרם סיים את תהליך הזדככותו, גם במצב של "לא זכו". זהו הטעם, כפי שהסברנו, לכך שהיסורים נמשכים גם לאחר ביאת עם ישראל לארץ ישראל. וכמו שהבאנו לעיל בדברי הנביא, תהליך הגאולה מתואר בפסוקים: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" . היסורים מוצנעים בתהליך הגאולה. יש כאן חידוש גדול: יסורים הבאים בזמן תהליך הגאולה אינם יסורים הממעטים חיים באומה, אלא הם בחינת יסורים ממרקים שלפני לידה, שבעקבותיהם ייצא הולד מלובן ומזורז. זאת בניגוד ליסורי הגלות, שבמהותם היו יסורים הממעטים את חיינו הלאומיים, והיו כל כולם בחינת חולי ומיתה חלקית. וכה דברי הגר"א בספר קול התור: "לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים. היא באה במידת הדין באתערותא דלתתא.עקבות משיח באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני לעומתה מידת החסד... לדעת מראש כי בעקבות משיח מכל צרה יוצאת ישועה. והישועה באה מתוך הצרה על פי הכתוב: 'עת צרה ליעקב וממנה יושע' שזה נאמר על משיח בן יוסף. לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש" . ושם בהמשך, מציע הגר"א שתי הסברות, בשל מה מוכרחת הגאולה לבוא דוקא בדרך זו: א. מצד עם ישראל. ענין ה"אתחלתא" נובע מכך שזו דרך גאולה של בחינת "לא זכו", וכפי שבארנו בפרקים הראשונים. הגאולה עצמה, הלא היא רוב טובה וברכה שתבוא על ישראל במידת החסד. אמנם, על מנת שיהיו ישראל ראויים להיגאל ברוב טובה, עליהם להזדכך ולהכין עצמם לקבלת האור הגדול. אם יבוא האור בבת אחת, אין יכולת בידם, מחד, לעכל גודל מידת הרחמים, ומאידך, לא תהא בידם אפשרות לסבול מידת היסורים הבאים מכוח מידת הדין, שהרי עדיין ישראל הוא בחינת "לא זכו". לכן עושה עימנו הקב"ה חסד, ומביא עלינו את הגאולה דרך מעשינו. כפי שנגביר את השתדלותנו בפעולות הקשורות באתחלתא, כך הכלי שלנו ילך ויגדל, ונוכל לקלוט יותר מאור החסד. הקשיים הניצבים בדרך עבודתנו בפעולות של קיבוץ גלויות, נועדו על מנת שנתגבר עליהם, ונרבה בפעולות של אתערותא דלתתא. על ידי כך ירבה אור הגאולה. יסורי הגלות היו קשורים במבחן נאמנותנו לקבל יסורים, אף על פי שעדיין היתה הישועה רחוקה. המבחן היה בכך, שלמרות שאיננו מצויים במצב של קרבת ה', אנו עובדים את הקב"ה על כל פנים, גם במחשכים. מבחן זה מקביל למבחן הראשון בעקידה, בו עלינו למסור את נפשינו ולמות על קידוש השם. היסורים בעת הגאולה יש בהם בחינה אחרת. בדרך הטבע, בעת הגאולה אנו מצפים לגאולה קרובה. הננו כבר בסוף הדרך, ועל כן כל עיכוב נוסף בגאולה - הוא בעצמו יסורים. יוצא, כאן אנו נבחנים בעבודת ה' דוקא בעת שהוא קרוב אלינו וחפץ בעבודתנו. טיב המבחן - האם חזקה אמונתנו דיה, שיביא הקב"ה לסיעתא דשמיא במעשינו גם עתה. אם כן איפוא, המבחן הוא יותר מבחן במידת הבטחון, מאשר במידת האמונה. אנו נבחנים, האם מוחלטה אמונתנו בכך, שהקב"ה רוצה לגאלנו. כאן אנו נבחנים בכוח עשיתנו: האם אנו מתמסרים באמת כפי יכולתנו לקידום הגאולה? בפשטות,כאן נתבעת מאיתנו מסירות נפש על החיים. הדבר מקביל לאמונה שהאמין אברהם אבינו בקב"ה, שהוא אוהב את יצחק, ושבסופו של דבר ייאמר לו מהקב"ה בעצמו: "אל תשלח ידך אל הנער", משום שאני אוהב את יצחק. בסדר גאולה של 'זכו', הגאולה באה בדרך ניסית ללא אתערותא דלתתא, בבחינת 'זכו', אמנם נמצא עם ישראל במדרגה שהוא מסוגל לקלוט רוב טובה, מבלי שהדבר יזיק לרוחניותו. אבל בדרך זו - הגאולה אינה שלו, אינה קנין עצמי הבא ממנו. לעומת זאת, בסדר גאולה של "לא זכו", עם ישראל אינו מסוגל לעמוד ברוב טובה, ועל כן יכולה הגאולה לבוא אך ורק על ידי מעשינו והשתדלותנו. וזוהי רעה מעין הטובה, מפני שבסופו של דבר, מהלך הגאולה של 'לא זכו' ייהפך להיות מהלך גאולה שלם יותר, על ידי כך שאנו איננו צופים מן הצד במעשה ידיו של הקב"ה, המאיר לנו אור גאולה – אלא על ידי מעשינו, יהפך אור הגאולה להיות עצמי לנו, ולכך מכוונים דברי הגר"א: "אבל בזה היא נקנית ממש" . יש לציין כי על פי הגר"א, הגאולה השלמה היא שילוב של שני מהלכי הגאולה כאחד: "בעתה אחישנה". תחילה תבוא הגאולה "בעתה", בבחינת אתערותא דלתתא, ולאחר מכן יתרומם עם ישראל למדרגה שגם יהיה ראוי להתערותא דלעילא, בחינת "אחישנה". ב. מצד הגויים. היסורים שייסרו הגויים את ישראל במשך הגלות, היו יסורים שבאו להוריד את קרנם של ישראל. כתוצאה מכך בכל תקופת הגלות, לא חשו הגוים מאויימים על ידי עם ישראל. יש להבין, כי בגלות עם ישראל, במידה מסוימת, מנותק מן המציאות הטבעית, שכן כל חייו בגלות, הוה אומר - קיומו והישרדותו של עם ישראל - הם בהנהגה ניסית. כביכול, הגוים נטלו לעצמם שררה על העולם הזה, ואילו עם ישראל התעסק בעולם הרוח לבדו. אולם בשלב של אתחלתא דגאולה, הגאולה היא בדרך הטבע, כפי שביארנו לעיל. עם ישראל עומד לתקן גם את העולם הזה. עתה הגוים חשים מאוימים. גאולת ישראל משמעותה, חורבן כל כוחות הרשעה השולטים בעולם, על כן מנסים הגוים לעכב בכל כוחם את מהלך הגאולה, על מנת להציל את נפשם. "בפסוק 'אשר חרפו עקבות משיחך' . כל עקבות משיחא ביעודו של משיח הראשון משיח בן יוסף. וכנודע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא... וכבר מנו חז"ל את כל התלאות הבאות בעקבות משיחא. ואנחנו אין לנו להשען אלא על אבינו בשמים ועל רצונו שאנו נעסוק באתערותא דלתתא" . "עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשיו וגם על ידי ארמילוס שר הערב רב. אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף… בעזרתו של משיח בן דוד... ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי… ולהיות בטוחים כי דוקא ממנה יעקב יוַשע, ומן המצר נגיע למרחביה" . "לדעת ולזכור שגם כוחות הטומאה קליפות הסטרא אחרא, יש להם אותן דרגות שיש לקליפה דקדושה… אשר בהגיעם ח"ו למלוא כוחם יכולים להשיג את כל גבורתם של עשו וישמעאל (שור וחמור דטומאה) ולהחריב את כל העולם. אך זה לעומת זה עשה אלוקים, ולעומתם עומדים הכוחות הגדולים של אותן הדרגות של קדושה של ב' המשיחין שור וחמור דקדושה… והם משיבים להם מלחמה שערה" . לסיכום פרקנו נביא עוד מדברי קול התור: הטעם הראשון מבאר שעקבתא דמשיחא הוא מצד שבאים עקב בצד אגודל. וזה כפי מה שביארנו מצד יכולת עם ישראל להתקדם בגאולה. הטעם השני מצד שבאים בדרך עקיפין וזה מצד הגוים. הגאולה מתחפשת בלבוש טבעי ולא ניסי, על מנת שלא יעכבוה הגוים. ו. מדוע נגזר על משיח בן יוסף שיהרג למדנו לעיל, שלמרות התיאורים הכלליים בדבר יסורים שיהיו בתהליך הגאולה, תהיה גם מלחמה מיוחדת ומסויימת, ובה יהא מאורע חריג, שאותו הגדירו חכמים: "הריגת משיח בן יוסף". מאורע זה יגרור בעקבותיו מִספד גדול, שיקיף את כל חלקי העם. מדוע מתוארים היסורים, כיסורים הבאים בריכוז רב במלחמה אחת? על כך נביא מדברי הגר"א: "'חשף ה' את זרוע קודשו לעיני כל הגויים', היינו קדוש השם וזה נאמר על נצחון ישראל במלחמת גוג ומגוג על ידי משיח בן יוסף שיהיה אחרי גאולה ראשונה משעבוד מלכויות, 'וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו', היינו התגלות משיח צדקנו משיח בן דוד כי קדוש השם בעיני הגוים יפעול על החוטאים מישראל לשוב מדרכיהם הרעים, כי בראותם שהגוים מכירים בכח ה' לעמו יבושו וישובו לה', בהכרה וקידוש ה', וזאת כוונת הכתוב: 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו' , היינו אחרי שהגוים יכירו במעשים הגדולים שה' עושה עם ישראל אז יאמרו כל ישראל אף אלה שהם מקטני אמנה - 'הגדיל ה' לעשות עמנו'. אומר הגר"א, שבתהליך היציאה משעבוד מלכויות יהיו קטני אמנה, ובכדי שגם קטני האמנה יחזרו בתשובה, צריך שתהיה "רעידת אדמה", זעזוע לאומי שאיש לא יוכל להתעלם ממנו. זה יסבב שאפילו קטני האמונה יכירו בשם ה', ואותו הזעזוע יהיה במלחמת גוג ומגוג. כפי מה שביארו חז"ל, חלק מן הזעזוע יהיה בהריגת משיח בן יוסף. אולם הגר"א, כפי מה שנסביר את שיטתו בפרק הבא, מבאר שהזעזוע לא ייגרם בשל הריגת משיח בן יוסף (אדרבה, לדעתו בסופו של דבר משיח בן יוסף לא יהרג כלל), אלא בשל עצם המלחמה. כפי מה שמבואר ביחזקאל, עם ישראל לאחר צרות הגלות יחפוץ להגיע לשלוה גשמית, ולצורך כך ירמה את עצמו, כאילו כבר השלימו הגוים עם גאולתם של ישראל, ואז לפתע יקומו עלינו למלחמה, וייגלה עד כמה, בתת הכרתם, עדיין הגוים נגועים בשנאת ישראל. "כה אמר אדני ה' והיה ביום ההוא יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבת רעה ואמרת אעלה על ארץ פרזות אבוא השקטים ישבי לבטח כלם ישבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם לשלל שלל ולבז בז להשיב ידך על חרבות נושבת ואל עם מאסף מגוים עשה מקנה וקנין ישבי על טבור הארץ" . "למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה" . ושם בפירוש עין איה: "תכונת מלחמת גוג ומגוג היא, כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורם של ישראל ודעותיהם... ובאשר לפי סדר ההתפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ה' את לב העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת...". תוצאות המלחמה אמנם יביאו בתחילה את הגוים להכיר בגדולת הקב"ה. ודבר זה יעורר מהלך תשובה גם בתוך עם ישראל פנימה. דברים אלה עולים יפה עם דברי חז"ל בגמרא בסוכה, שתוצאתה של מלחמת גוג ומגוג תהיה, שיצר הרע ייהרג ויעבור מן העולם. הגר"א איננו מסביר, מדוע לאחר שתם שעבוד מלכויות, עדיין יש קטני אמנה. יתכן שכאן נזדקק לביאורו של הרב קוק, באמרו כי היציאה מהגלות גורמת להפרת שיווי המשקל בין ההתעסקות החומרית לבין העסק הרוחני, כאופן זה שהעיסוק בבניית הצד החומרי של האומה, יגרום לשיכחת הרוח. כך, רק בעת שנגיע למבוי סתום ביחס שבין ישראל לגוים, עד כדי המלחמה הנוראה, שמשמעותה האחת - פשיטת רגל של כל העוצמה החומרית והמעשית, שמצד עצמה אין לה כח עמידה במאבק עם הגוים (בלשון חז"ל: הריגת משיח בן יוסף), מתוך כך נבוא להכרה, שכוחנו אינו תלוי אלא בה' אלוקינו. ניתן להוסיף, שמכיון שתהליך הגאולה אינו מלוּוה בניסים גלויים, והכל תלוי, כביכול, באתערותא דלתתא ובמאמץ אנושי, יכול להתעמעם ולהתקפח מקומו של בעל "התפקיד המרכזי" בתהליך גאולת ישראל - הלא הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. העיסוק המרובה במאמץ האנושי גורם להנמכת הרוח, ולאשליה, כאילו עם ישראל הינו עם ככל העמים. "'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו' וזוהי אחת מתכונות של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו, ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירים בעקבות משיח וגם מזלזלים בהם... ואילו ישראל מכירים את יוסף היינו עקבות דבן יוסף היינו נגאלים מיד" . צריך לומר, כי התופעה של קטני האמנה היא אימננטית לתהליך, מכיון שאור הגאולה חייב להופיע בהסתר. כל התהליך נראה טבעי-אנושי, יזום על ידי בני אדם, כמעט הכרחי. ללא מסורת של תורה, אי אפשר לזהות את הקב"ה, הפועל בלבוש הטבעי-אנושי. רק מכח הארת התורה ניתן לראות ש"הנה זה עומד אחר כותלנו". מעשי משיח בן יוסף עלולים להתפס כעיסוק בענייני העולם הזה. אין מבינים, שהעיסוק הוא עיסוק בנקודת הקודש שבטבע, עיסוק בחיבור שמים וארץ. וכך, אם לא מכירים בכך, היציאה משעבוד מלכויות אינה מחדירה לזהותנו הלאומית ואינה מלבשת אותה בסגולה המיוחדת לישראל. ממילא אין מכירים עדיין ביעודו הגדול של עם ישראל כעם סגולה. זוהי מהותה של קטנות האמונה, שאינה מאמינה בעם ישראל כמי שנועד להיות מעצמה רוחנית, העתידה להנהיג את העולם. מלחמת גוג ומגוג, היא שתהפוך את עם ישראל למעצמה, בעל כורחם. על פי חז"ל, קשור תהליך זה למכה הגדולה שתוכה דמותו של מנהיג ישראל, שהיה עד כה תחליף לאמונה בה'. עתה, עם הריגתו, ישוב עם ישראל אל ה'. ז. הגזירה להריגת משיח בן יוסף תתבטל על גבי דברי חז"ל, המתארים את מלחמת גוג ומגוג, כמלחמה שלא הגויים לבדם יובסו בה, אלא תהיה זו גם צרה גדולה לעם ישראל, כביטוי חכמינו: הריגת משיח בן יוסף - על גביהם מחדש הגר"א, ועימו רבים מגדולי ישראל, את הדברים הבאים: "'עוד יוסף חי'. השיטה היסודית של רבנו היתה 'עוד יוסף חי' היינו שמשיח בן יוסף חי ויחיה ותתבטל הגזירה לההרג על ידי ארמילוס הרשע כי כאמור בו תלויה כל האתחלתא דגאולה מכל הבחינות... הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק אבן גדולה. אח"כ ניחם ורחם עליו, ובכדי לקיים שבועתו שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד. נמצא שלא נהרג ובכל זאת סובל גם מהחלקים הקטנים. והם חבלי משיח הבאים קימעא קימעא יחד עם תתקצ"ט עקבות משיח, באופן שגם הגזירה מתחלקת לתתקצ"ט חלקים קטנים, ולעומתם צד הישועות כמרומז בפסוק 'עת צרה ליעקב וממנה יושע'" . משמעות דברי הגר"א היא, שאין לחשוש מהצרות הנוראות המתוארות סביב מלחמת גוג ומגוג. יתירה מזו, נראה מדבריו שהוא הדין לגבי תהליך הגאולה כולו, שלא יהיה בקפיצות ובהופעות פתאומיות. הגאולה היא תהליך ארוך, הכולל המוני מדרגות שצריך להשיגן. דרך השגתן הינה בשילוב קבוע של צרה - וישועה ממנה, וחוזר חלילה , המסבב התקדמות כללית בדרך הגאולה, וכפי שהסברנו בפרקים לעיל. ח. כיצד מתבטלת הגזירה מנין ידעו את הדבר גדולי הדורות, זאת אין אנו יודעים, מן הסתם, סייעה לכך רוח קודשם. אולם עדיין יש להקשות - הכיצד ניתן לעקור מקראות מפורשות ודברי חז"ל? על כך מבאר לנו הגר"א, כי הגזירה אמנם היתה מתקיימת, אלא שנשתנו התנאים, ואשר בגינם המיר הקב"ה את הגזירה, ומעתה יושלם תהליך הגאולה ללא זעזוע ורעידת אדמה מיוחדים. "הגזירה מתבטלת על ידי אריכות הגלות ועל ידי יסוריו שסובל ונושא חליינו, ועל ידי מעשים הנעשים במסירות נפש לקיבוץ גלויות שזה תפקידו ועל ידי חבלי משיח ויסורי ארץ ישראל ועל ידי תפילתנו בכל יום תמיד בעד חייו והצלחתו של משיח בן יוסף" . "וכלל גדול הוא כל סבל וכל צער שישראל סובלים מגוים, הן הכלל והן הפרט ומכל שכן בעבודת קבוץ גלויות, ממעטין ומנכין מהיסורים של מלחמת גוג ומגוג. אשריהם בני ציון היקרים העומדים בפרץ נגד פראי אדם מבני הגר כמו שמובטח לנו, וזאת התרופה היותר גדולה ובטוחה להקל אף להסיר את כל יסורי גוג ומגוג וכל יסורי ארץ ישראל, הוא תיקון המידות עם הקמת אנשי אמנה בעיר הקודש ירושלים שעל ידי זה גאולת אמת וקידוש ה' שהם עיקרי תכלית של כל מעשינו". "וכבר בארנו לעיל שככל שעקבות משיח מתקדמים בקבוץ גלויות, מתגבר הסטרא אחרא בכל עוזו במלאכתו העיקרית לכחש ולעקור את האמת והצדק כאמרם חז"ל בעקבות משיח האמת נעדרת" . אם כן, מבאר הגר"א, אנו רואים את דרכי הגאולה הראשונות, המופיעות בפרק א', שהן אינן פותרות את הבעיה מן השורש, ואזי יש צורך ביסורים. אלא תנאים מסוימים מצליחים לגרום, שלא יבואו היסורים באופן שאין "בן המלך יכול לעמוד בהם". אמנם בפרק ב', מוצא הגר"א תרופה איך להסיר מכל וכל אפילו את יסורי גוג ומגוג. בפרק זה נבאר את החלק הראשון. באופן כללי ניתן להבין את דברי הגר"א בשני רבָדים: א. היסורים המתארכים בתהליך הגאולה מעט מעט, מהווים תחליף לזיכוך שהיה נעשה בצורה מרוכזת במלחמת גוג ומגוג. כל אותם תנאים, אותם מזכיר הגר"א בפרק א', פועלים פעולתם על האומה בצורה של השפעה סגולית. ב. מטרה מלחמת גוג ומגוג היא, להביא את העולם לאמונה בקב"ה ובישראל עמו. במקום להגיע לכך בדרך של זעזוע, ניתן לבנות אמונה בקב"ה ובישראל בדרך תהליך מתמשך. הדברים שמזכיר הגר"א, הם הם המקדמים את ישראל לקראת אמונתם בגדולתם העצמית ובקב"ה. אריכות הגלות - כתוצאה מאריכות הגלות, חלק ניכר מאותו זיכוך, שנועד להיעשות על ידי מלחמת גוג ומגוג, כבר עשתה הגלות. עם ישראל מגיע לארץ ישראל, במצב שאינו זקוק עוד לזעזעים. נזכור, כי מלחמת גוג ומגוג נועדה להחזיר את שיווי המשקל בעם ישראל, שבין העיסוק בחומר לעיסוק ברוח. אולם לאחר הגלות הארוכה, נהיה ישראל לעם ששאיפותיו נטהרו. מעתה, כל מה שנראה כנטיה גסה אל החומריות, הוא רק "מלבר", מבחוץ. עם ישראל בתוכו שואף לגדולות. במשך תהליך הגאולה, ניסה עם ישראל לשעה קלה, למצוא את מנוחתו בחומר, אך בכל פעם שישתקע בחומריות, בשל תכונתו הפנימית הנעלה, לא ימצא טעם ומרגוע בחיי החומר, ועד מהרה ישוב אל אלקיו. אריכות הגלות, הטביעה בעם ישראל לנצח את הידיעה, כי איננו ולא נהיה עם ככל הגוים. הגלות הארוכה הצליחה ליצור חומת ברזל בין ישראל לבין אומות העולם. רצון עם ישראל להידמות לגוים, לא היה אלא לצורך לימוד בניית המסגרות המעשיות. השאיפה לגדלות, והידיעה, כי לא לכך נועדה הגלות - על מנת להפכנו עם בין העמים, שתי ההכרות הגדולות הללו תתגלינה לאחר שיטול עם ישראל מן האומות כל דבר טוב שניתן ללמוד, ויותירן כמצולה שאין בה דגים. יסורים שסובל משיח בן יוסף - יש צדיקים שנשמתם מנשמת משיח בן יוסף, וכל מעינם נתון לישועת ישראל. הצדיקים בעם ישראל הם כנשמה בתוך הגוף, הם המקנים את המשמעות הרוחנית לכל אנשי המעשה, ומכיון שהצדיקים מצד עצמם ראויים לגאולה, רצונם של צדיקי ישראל לראות בישועתם של כל ישראל וצערם בעיכוב הגאולה, גורם להרבות זכויותיהם של ישראל. מעשים הנעשים במסירות נפש לקבוץ גלויות - דרך הגאולה היא על ידי אתערותא דלתתא. הצורך ביסורין הוא כדי לרומם את האדם להתעסק בעיקר, ואם אנו מתמסרים לישועת ישראל מעצמנו, אם כן אין צורך ביסורים, מכיון שאנו כבר מתעסקים בעיקר. כל מסירות נפש נובעת מאמונה בדבר גדול, שלמענו ראוי למסור את הנפש. מסירות נפש לקיבוץ גלויות, מבטאת את עומק אמונתנו בסגולת ישראל ובגדולת גאולתם. חבלי משיח ויסורי ארץ ישראל - עצם העיכוב בגאולה מלמדנו, שהגאולה היא ענין מרומם, ושבכדי לזכות לגאולה יש לעבור הרבה תחנות עד להשלמתה. עצם היסורים על ארץ ישראל, והמשך האחזותנו בארץ ישראל למרות היסורים, מעמיק בנו את ההבנה לערך העצום שבקדושת ארץ ישראל. תפילות עבור חייו של משיח בן יוסף - התפילה היא ביטוי לאמונה היותר גדולה בכך, שכל מעשינו ערכם לא בצידם הגלוי, אלא מצד הסיעתא דשמיא שבהם. אין גאולת ישראל דומה לתהליך גאולה טבעי אנושי. ט. המלחמה על ירושלים - ואנשי האמנה על מנת להבין את דברי הגר"א שהבאנו לעיל, לענין הקמת אנשי אמנה בשערי ירושלים, נביא עוד מדבריו של הגר"א על ירושלים. למרות שהגר"א סובר שנתבטלה הגזירה, בכל אופן בנביאים, מתוארת מלחמה שבה כל הגוים עולים על ירושלים. הגר"א סובר שלא תהיה מלחמה שתגרום זעזוע כבד, אולם בכל אופן תהיה מלחמה על ירושלים, והיא תגרום לבירור אמוני ולהשלמת נצחונם של ישראל על הגוים. "'פתח שערי ירושלים' - דא פתחא דקרתא שבחז"ל אשר שם עיקר מלחמתם של ב' משיחים נגד שרו של עשיו וזהו סוד מעמק עכור לפתח תקוה" . "התפקיד הכללי של שני המשיחין הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עשיו ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של משיח בן דוד נגד ישמעאל קליפת הימין. תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף נגד עשיו קליפת השמאל. שניהם יחד נגד עשיו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדוגות של עשיו וישמעאל הוא על ידי ארמילוס הרשע שר הערב רב ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם כולו. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עשיו וישמעאל ולהפריד בין המשיחין. קליפת ערב רב פועלת רק בעקיפין לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה. עלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו, וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נעשה שותף לקליפת ערב רב. עיקר כח של הערב רב הוא בשערי ירושלים" . פיסקא זו שהבאנו לעיל קשה מאד להבנה, נוציא ממנה רק רעיונות אחדים כפי מיעוט הבנתנו. עיקר הסכנה לקיומו של משיח בן יוסף היא, כאשר איננו מאוחד עם משיח בן דוד. כבר הבאנו בתחילת המאמר, שמשיח בן יוסף משמעו, העסוק החומרי בבנין הארץ, ואילו משיח בן דוד עניינו העסק בבנין הרוחני-השמימי. חיבור שני המשיחים מביא את העולם ליעודו. תיקון העולם הזה, הארצי, מופיע על ידי משיח בן יוסף, בעוד תיקון היחס לשמים, הוא מעניינו של משיח בן דוד. החיבור בין השמים לארץ – הוא החיבור בין שני המשיחים. ירושלים היא המקום, בו תעמוד למבחן כל ההצלחה המפעלית של משיח בן יוסף. ירושלים מחדדת את השאלה - האם משיח בן יוסף מחובר לשמים, או שכל עבודת הגאולה לתיקון הארץ, היתה מנותקת מהמגמה - שהיא לשם שמים. עשיו (יתכן בימינו אירופה או אמריקה), הינו כוח המנצל את הארץ ולא מתקנה. ישמעאל, לעומתו, מבטא את הכוח המשתמש בשמים שלא לשם שמים - אלא לשם עצמו, והשר של הערב רב – הוא מתנגד לחיבור בין שמים וארץ. השפעת הערב רב בישראל, באה לידי ביטוי בקטני אמונה, שלאחר כל הברכה הגדולה, שהביא הקב"ה לישראל באתחלתא דגאולה, הם אינם מאמינים, שכל זה קשור לשמים, קשור למגמה הגדולה של עם ישראל. ענין זה מתברר במאבק על ירושלים. מכאן אנו יכולים להבין את דברי הגר"א, הרואה את התרופה לכל יסורי הגאולה, בהקמת אנשי אמנה בירושלים. אנשי האמנה הם הללו, שיידעו לחבר בין שמים וארץ. הם האנטי-תזה לקטני האמונה. כל הצורך למלחמת גוג ומגוג ולהריגת משיח בן יוסף, הוא משום קטני האמנה. אולם כשיש אנשי אמנה, תורתם ואמונתם גורמת לכך, שהאור השלם ידחה את מיעוט האור המצוי בקטני האמנה. וכך משרטט הגר"א את שלבי האתחלתא דגאולה המעשית באתערותא דלתתא: א. קבוץ גלויות. ב. בנין ירושלים. ג. ביעור רוח הטומאה על ידי נטיעת אדמת הקודש וקיום המצוות התלויות בה. ד. גאולת האמת על ידי הקמת אנשי אמנה. ה. קדוש השם. ו. גלוי רזי תורה. ז. תיקון עולם במלכות שדי. הקמת גדוד של אנשי האמנה זהו השלב, בו אנו עוברים מהתעסקות בצדדיה המעשיים הפרקטיים של הגאולה בלבד, לשלב שיש בו נתינת שם ותכלית לכל המפעל. ומכאן השאלה המתבקשת, העומדת על הפרק - בירור מגמתו של תהליך הגאולה. מי הם אותם אנשי אמנה, שביכולתם לתת תשובות לשאלותיהם של קטני האמנה? על כך מובאת בספר "קול התור" קריאה לבניית חבורות, שהמחבר והמשותף ביניהן, הוא השאיפה להתעלות במידות ועבודת ה'. מובאים שם שבעה תיקונים, ששורשיהם בכבשי דרחמנא, אולם הם באים בשילוב עם תקוני המעשים הקשורים בהם. ואלו הן ההגדרות: א. "השתוות - היינו שעל כל אחד להשתוות עם הכלל, לא להתנשא, לא להתגדל על אחרים לא בגשם ולא ברוח. ב. התעלות - על כל אחד להתרומם מדרגת הבהמות והחומריות השפלה. לעלות במידות ברגש וחינוך, כי האדם העומד במקום אחד, היינו שאינו שואף לעליה רוחנית ואינו מתרומם, דומה הוא לבהמה ועלול למעשים רעים כחית השדה. ג. התכללות - כל ישראל ערבים זה בזה. כל פרט הוא חלק מהכלל. אין נפרד פרטי בישראל מכל הבחינות הן בהרמת קרן הכלל והן בעזרת אחרים, וגם בתוכחה זה לזה. ד. הטהרות - הטהרות מנטיות תאוות טבעיות המשחיתות את הגוף והנפש. הטהרות מהרהורי טומאה. לשאוף לטהרה המביאה לרוח הקודש. ה. התחדשות - היינו אחרי הגדרות אלו צריך כל אחד לחדש חידושים בתורה ומעשים טובים, כי לכל אחד יש שליחות מיוחדת לחדש בתורה וליצור פעולה טובה בעד הכלל. ו. התגברות - מי שזכה לכל הדרגות הקודמות יש לו אז כח להתגבר על כוחות הטומאה לא רק במלחמת הגנה אלא במלחמת תנופה "להגנת ישראל". ביעור רוח הטומאה, שהיא הרוח הרעה של עמלק, לבערה מקרב ישראל. ז. התיחדות - אחרי העליה בכל ששת הדרגות הקודמות אפשר להשיג את הדרגא של יחוד קב"ה ושכינתיה והחזרת שכינה לציון ושלמות הגאולה". אנו רואים מספר דגשים בתכונתם של אנשי האמנה. · דוגמא אישית - אי אפשר להיות מאנשי אמנה ללא דוגמא אישית, אי אפשר שיהא האדם אנוכי וחושב רק בדבר עצמו, וצריך שיהיה מצליח להתמודד בחייו האישיים עם החומר. ובאשר, באופן אישי אין הם משועבדים לנטיות החומריות, יכולים אנשי אמנה להוביל תנועה, שתאיר לכל העולם כולו את היחס הנכון והמתוקן אל החומר (השתוות - הטהרות - התעלות). · שאיפות גדולות - שאיפות להוסיף טוב בעולם. ברוחניות אין להסתפק במועט. השאיפות כוללות תחושה של שליחות אישית, עד שהעולם ייגאל בשלמותו. כל אחד מבני החבורה צריך להתפתח כפי נטיותיו הרוחניות. השאיפות הגדולות, הן ביטוי לרוח האמונה המפעמת בחבורה. · רצון להשפיע ולתקן את האומה - צריך ענוה. היכולת להשפיע על אחרים, תלויה בכך שלא מקרינים לאחרים תחושה של עליונות, אדרבה, מאמינים בכוחותיהם של האחרים, יהא מי שיהא, להתקדם ולהתעלות. היכולת להשפיע, תלויה בהבנת ערך הכלל, ועשית עצמו שיריים לצורכי האומה. רק תנועה שפניה אל האומה, תוכל לחולל מהפך אמוני באומה. (השתוות - התכללות - התחדשות). · עצמיות - עוצמה רוחנית גדולה, הגורמת לכוח עמידה מול כל הרעיונות, הזרים לרוח האומה, הבאים אלינו מבחוץ. עוצמה רוחנית כזו, שבכוחה לבנות חבורה אמונית שתהוה דגם לחיקוי לכל האומה (התגברות - התיחדות). לסכם פרקנו, נסיים בדברי הגר"א: "אחד האמצעים העיקריים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה, על פי חז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא משום שפסקו בה אנשי אמנה' ויש להקים אנשי אמנה, שמבלעדי זה אין שום ערך לכל עמלנו ופעלנו חס וחלילה" .
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il