חכמנו זכרונם לברכה הפליגו רבות על שמירת העיניים ושמירת הברית ועל גודל מעלתם. אך מעיוני בספרים קבלתי את הרושם: שלאישה אין איסור על שמירת העיניים, ומשום מה חכמים אינם חוששים שאישה תבוא לידי הירהור. ויותר מזה, איסורים שחמורים ביותר לגבר, כגון: הוצאת זרע לבטלה. אינם חלים על האישה, והם מידת חסידות אצל האישה. קבלתי את הרושם שהאישה היא רמת מעלה, והדחפים המיניים אינם שולטים בה!. ועליה להתחשב בגבר הנחות שיצריו שולטים בו. האישה אינה צריכה לשמור על עיניה וכיוצא בזה אבל היא בכל זאת צריכה להתלבש בצניעות בשביל הגבר שיצריו תוקפים אותו וכו’. שכביכול היצר המיני אינו תקף אצל האישה, וכל ההלכות שחלים עליה, אינם חלים עליה בגלל יצרה, אלא עליה להתחשב בגבר הנחות שיצריו עולים עליו. האם באמת ככה הדברים? האם לאישה אין יצר מיני שמקביל ליצר של הגבר? האם האישה כ"כ רוחנית ביחס לגבר? אולי בגלל זה לאישה יש פחות מצוות (שהרי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן)- מכיוון שהיא יותר רוחנית מהגבר? השאלה שלי אינה מדוע יש לנשים פחות מצוות מגברים, והאם זה נובע מעודף רוחניות (למרות שגם לזה אשמח לקבל תשובה מהרב), אלא - מדוע בעיניינים הלכתיים שקשורים "בינו לבניה" האישה היא מעל הגבר? מדוע כל האיסורים שחלים על האישה הם כדי שלא לגרום הרהור לגבר, האם לאישה אין יצרים, האם האישה היא כ"כ רוחנית ביחס לגבר בנושא הנ"ל? לרב אני מקווה שלא הפרזתי בשאלתי, אך הדבר בער בי במשך זמן רב. כל הערה על נוסח השאלה או הבנה שגויה אצלי תתקבל בברכה!

האיש והאישה נבראו בצורה שונה. נכון שיש הבדל בין היצר המיני שיש לאיש לבין זה שאצל האישה. נכון שהאיש יותר יצרי והוא עלול להיפגע יותר מראיה של דבר שאינו צנוע מאשר האישה. אולם אי אפשר לומר בהכללה שבאישה כל דיני הצניעות נועדו אך ורק עבור האיש. מידת הצניעות של האישה נוגעת לאישה בעצמה. היא לא עושה זאת רק עבור האיש. עליך לדעת שיש איסור "לא תתורו אחרי .. עיניכם" שממנו לומדים על האיסור לתור אחרי דברים חיצוניים ותאוות שגורמות לנו להדבק בחומר ולהגיע להרהורים אסורים. איסור זה נאמר לדעת ספר החינוך גם לאישה. אם כן, אנו רואים שגם לאישה יש ציווי שנוגע לשאלה אחרי מי לתור. אצל האיש באמת האיסור מתמקד בציור המקומי והרגעי. אצל האישה עיקר הנפילה קשורה לאקלים החברתי ולמה שמושך את ליבה של האישה בחייה הנשיים והגופניים. ביחסים שבין האיש והאישה, האיש הוא המחפש והאוהב. הוא מחפש את מה שאבד לו. האישה גם היא מחפשת, היא מחפשת השתייכות. היא משתוקקת להיות נאהבת. [זאת בשונה מהאיש שמחפש לאהוב ולמצוא נחת במה שהוא אוהב]. אם כן, האישה צריכה להרגיל את עצמה להיות נאהבת מכוח דברים משמעותיים. אישה יכולה ביתר קלות להגרר לכך שישימו לב אליה. ומכיון שהיא יודעת את חולשת האיש היא תשתמש ביופיה החיצוני בכדי לפתות אותו וכדי שהוא יפנה אליה מבט. האישה צריכה לצייר לעצמה את הציורים הנכונים שיעזרו לה לזהות איזו תשומת לב היא אמיתית ועמוקה ואיזה דבר הוא רגעי וחולף וללא שורשים. הצניעות שהאישה מרגילה את עצמה גם כשאין בסביבתה גברים היא צניעות שעוזרת לה להתרגל להשתוקק לדברים שיתיחסו לא אל הצד החיצוני שלה אלא לצד הנפשי הפנימי שלה. לצערן של הנשים, קשה לומר שהנשים הם מעל הגבר. הנפילה של חווה הביאה את האישה להיות זו שמשתוקקת תמיד אל האיש, כך כתוב: "אל אישך תשוקתך". נשים שמנסות להשתחרר מקללה זו לפעמים עלולות לאבד מהנשיות שלהם, מהרגישות שלהן, מהתלותיות וההשתוקקות שלהם לאיש. אנו מתייחסים לכוח ההשתוקקות של האישה כדבר גדול, ככוח חזק שיכול להדביק את האיש אל האישה, שיכול להיות יסוד בבנין משפחה. אולם אל לנו לומר שאישה היא מעל האיש. הייתי אומר שיש כאן יצירה אלוקית שהקב"ה יצר שבין האיש ובין האישה לא יוכלו להסתדר אחד ללא השני. מתקיים בשניהם "לא טוב היות האדם לבדו". במפגש שבין האיש לאישה כל אחד נדבק בדרך אחרת לקשר. האיש מצד רצונו לאהוב, והאישה מצד רצונה להיות אהובה. בשני הצרכים האלו שנטועים באיש ובאישה ניתן להשתמש בצורה זולה וחולית שאין בה עומק, וניתן לקדש אותם ולתת להם משמעות נצחית וקיום פנימי ועמוק.