לפי מה שלמדתי (אשמח אם תתקנו אותי) הנאה מחילול שבת של יהודי בשוגג: לו מותר במוצ"ש לאחר שיעבור משך הזמן שלקח לו לעשות את המלאכה ולאחרים מותר בשבת מיד. במזיד: לו אסור עולמית (כאשר יש דעות שמתירות בתנאים מסוימים גם לו להשתמש בחפץ) ולאחרים מותר במוצ"ש. עכשיו למיטב הבנתי, ביום כיפור הדין הוא אותו דין ואין הבדל, זה נכון?

נחלקו התנאים לגבי הנאה מדבר שנעשה בו איסור בשבת. והביא הטור (אורח חיים סימן שיח) את המחלוקת: "המבשל בשבת חייב. ולענין המתבשל פליגי - רבי מאיר סבר: אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום, בין לו בין לאחרים. ואם נעשה במזיד אסור בו ביום, אפילו לאחרים, ולמוצאי שבת מותר אפילו לו. ורבי יהודה סבר: בשוגג מותר למוצאי שבת, אפילו לו, ובו ביום אסור אפילו לאחרים. ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת. ור' יוחנן הסנדלר סבר: בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת, ובמזיד אסור לעולם בין לו ובין לאחרים. להלכה פסק השולחן ערוך (אורח חיים, סימן שיח, סעיף א) כדעת רבי יהודה: "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד". המשנה ברורה (ס"ק ז) מסביר את שיטת השולחן ערוך ומציין שהגר"א חולק ובשעת הצורך ניתן לסמוך עליו לגבי שוגג (וזה כמו שכתבת): "גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה. ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה, שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים. והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מוצאי שבת ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג". כשיהודי מבשל בשבת והמאכל מותר למוצאי שבת הרי שאין צורך להמתין ב"כדי שיעשו". שכל הדין הזה רק בדבר שעשה גוי, שמא יאמרו לו לעשות שוב בשבת הבאה, אבל יהודי לא יסכים לחלל שבת בכוונה ולכן אין חשש שיאמרו לו. (משנה ברורה שם ס"ק ה). דין יום כיפור שווה לשבת לעניין זה.