למה ילדה דתיה וכל ילדה צריכה לשמור על צניעות? למה צריך בכלל צניעות?

משאלתך אני מבין שאין את שואלת על מידת הצניעות באופן כללי. מידה זו היא מידה שגם את יכולה להזדהות איתה. הצניעות כתכונת נפש בה האדם לא מוחצן לא מראה לכל את כשרונותיו ומצניע את מעלותיו היא תשתית למידת הענווה. אחד מהדברים החשובים ביותר לקיום כל חברה הוא יכולת הפרטים שבחברה לפנות מקום אחד לשני. בחברה שאין בה צניעות, בחברה שכל אחד מנסה לתפוס מקום מרכזי "על הבמה" נוצרת צפיפות ואנשים מתחילים להדחף זה מפני זה. לעומת זאת בחברה שהצניעות שוררת בה יש מקום לכולם. שאלתך היא בנוגע ללבוש.אולי מה שמפריע לך שהצניעות בלבוש מוטלת על הנשים יותר מאשר על הגברים. נושא זה עתיק כימות קיום העולם. כבר בראשית הבריאה אנו רואים שהמבחין בין האדם לשאר הבריאה היא מידת הבושה מידה שמביאה את האדם להתלבש.אולם לא רק הבושה דוחפת את האדם להתלבש. הקב"ה רוצה לכבד את האדם ולכן הוא טורח ועושה לאדם בגדים מכובדים . יש אם כן בלבוש שני מטרות. יש צד אידאלי בלבוש ויש צד שהוא בא להתמודד עם החולשות האנושיות. אולם בכל מקום הלבוש של האדם בא לעזור לאדם לסדר את היחס בין ההופעה החיצונית לבין הפנים. אנו מאמינים שהאדם הוא לא מה שנראה כלפי חוץ. האדם עיקרו הוא הכוחות הנפשיים והפנימיים שלו. כמו כל דבר שכשרוצים להביע את הערך המיוחד שלו שמים אותו בתוך מעטפות ושומר עליו ולא נותנים לכל אחד לגעת בו שמא הוא יהרס כך גם האדם. משום מעלת האדם, האדם צריך להצניע את עצמו. הצנעה זו יש בה אמירה שאין אני אדם פחות מעלה שכל אחד יכול לבוא ולהשתמש בו כפי ראות עיניו. יש לאדם מעלה פנימית שאותה הוא משמר על ידי הלבוש. זהו הצד האידאלי שבלבוש. אולם יש צניעות שבאה כתוצאה מהחטא. לפני שאדם וחווה נפלו וחטאו הם לא היו צריכים להתלבש. מה נשתנה כתוצאה מהחטא? אנו נמצאים בעולם שיש בו דו שיח בין החוץ לפנים. העולם שאליו אנו שואפים הוא עולם שהגוף והחומר שלנו שהם הצד חיצוני שלנו יהיו כל כך זכים שהם יהיו כלי ביטוי לכוחות הפנימיים שיש בנו. זהו המצב שהיה גן עדן. אדם בחטאו גרם למתח בין צדדים שונים שיש בעולם. הצד החיצוני התנתק מההויה הפנימית שבעולם. אנו נמצאים בעולם שבו כשאנו פוגשים אדם קשה לנו להפגש עם הצד הנפשי הפנימי שיש בו כיון שאנו קולטים את האדם דרך הצד החיצוני שלו. זה מזכיר את חטא אדם ראשון שגם שם הם נמשכו לעץ הדעת על היותו "תאוה לעיניים". אנו מצניעים את הצד החיצוני של האדם בכדי שנצליח להפגש לא עם הצד החיצוני של האדם אלא עם הצד הפנימי שבו עם מה שמעבר למראה העין. באופן כללי גישת התורה היא שהאדם צריך להיות מרוכז בעיקר ולא בדברים הטפלים. ההימשכות אחרי היופי שיש בעולם שהוא בה לידי ביטוי גם ביופי של הבריות יכולה להיות עיסוק נאות כל עוד שאנו יודעים להתייחס ליופי ככלי ביטוי של עולם עדין ופנימי. אולם ראייה של אדם בה כל מה שהוא רואה זה את הצד החיצוני ללא שום יכולת לחבר אותו עם הצד הפנימי יש בה דבר שהורס את עדינות הנפש שגורם לכך שבמקום שהאדם בונה את כוחותיו העדינים והרוחניים הוא הולך ושוקע בעיסוק דל שאין בו עוצמות חיים וכל כולו לוקח מהחיים את הצד הרדוד שבו. היופי החיצוני כדבר העומד בפני עצמו דומה לקצף הנמצא על פני המים. אם תיקח את הקצף כשלעצמו, אין בו כלום אין בו דבר בעל ערך. בדרך כלל כל הלכלוך של המים עולה אל הקצף. רק קצף שבא יחד עם המים הוא זה שנותן את הנופך והיופי של המים. מדוע הצניעות היא תכונה נשית יותר מאשר גברית. זה לא נובע מחסרונה של האישה אלא דווקא ממעלתה. בצד האידאלי של הלבוש האישה נבראה מחומר זך יותר שהרי נבראה מהאדם ולא מהעפר. האישה היא יהלום יקר יותר שיש לכבד אותו יותר מאבן רגילה. ומצד מה שהחטא מחייב אותו להעזר במידת הצניעות, כבר אמרו חכמים "אין אישה אלא ליופי" כלומר הצד האסטטי והחיצוני שיש באישה הוא מפותח יותר מאשר אצל הגברים. כל שכשאנו פוגשים אישה הנטייה להתייחס לצדדים החיצוניים שבה חזקה יותר מאשר בפגישה עם איש. בידה של האישה לבחור האם היא רוצה שיתיחסו אל אישיותה אל פנימיותה או שיתיחסו אליה כאוביקט חיצוני שנברא בכדי לשעשע את האחרים. בידה של האישה לכבד את עצמה ומתוך כך כל הסביבה תכבד אותה. אולי בהתחלה יש תחושה של כבדות וחוסר שחרור במחויבות להיות מלובשת כהלכה, אולם השעבוד החיצוני הזה גורם לשחרור פנימי. הוא מאפשר לאישה להרגיש שכל התיחסותה בין אל עצמה ובין האחרים כלפיה זה לדרים החשובים באמת. עדיף להתרגל ללבוש שמנסיון רבים לאחר זמן הוא דבר המובן מאליו ולא להתרגל להתמודדות קבועה ומתח אין סופי בכדי לברר בין הפנים לחוץ בין הגס לעדין.