אני אובחנתי לפני כמה שנים כחולה בסכיזופרניה בגיל 18-20 בערך. כל זה לאחר מסלול חיים די רגיל של בי"ס יסודי, ישיבה תיכונית, מדריך בבני-עקיבא ואפילו התחלה של ישיבת הסדר. בשנים הראשונות לא הבנתי מה קורה לי, וגם הסביבה לא הבינה- כולל הרבנים בישיבה. אבל לבקר כולם ידעו- מהאשמה בעצלות ועד להסתכלות בזלזול. גם אחרי שאושפזתי וטופלתי הרגשתי שהחברה וההנהגה הרוחנית שלה, לא מבינה מה המשמעות של המחלות הללו: הכאב, הקושי, הסבל, ההתמודדות... העובדה שכל זה לא ייגמר. גם לחשוף את היותך חולה זה דבר כמעט בלתי אפשרי, כי יאשימו אותך שאתה משוגע או סתם בטלן. ככה נופלים בין הכיסאות, וחיים תוך הסתרה של חלק ניכר מהרגשות מהחברה שסביבי. הרבה פעמים אנשים כמוני לא מקבלים תמיכה מהרבנים שמקדישים התייחסות רבה לבעיות פחות חמורות ולזו לא. אשמח אם תוכלו להתייחס לכל הנושא מהזויות שהעליתי. אני חושב שזה ישלים חסר גדול ויענה לשאלות ומצוקות של אנשים רבים.

ברור שחולה נפש כמו חולה גוף זקוק לעזרה מצד הבריאים והתחשבות בצרכים המיוחדים לו ובהתייחסות לצער שעובר עליו. אמנם הדבר קל יותר במחלות גוף שרובם ככולם מודעים להם, פחות או יותר. בחלק בעיות הנפש רוב האנשים נמצאים במצב של תעלומה וחוסר הבנה מינימלי מתוך העדר הסברה ולימוד מתאימים. דבר ידוע שהנעלם גורם חששות ופחדים ומתוך כך יחס מתעלם או מכאיב שיש להצטער על כך. נראה לי שהדרך לפתרון היא הסברה מפי בעלי מקצוע שיוכלו לתאר את מצב המחלה ואת הדרך המתאימה לעזרה ולהתייחסות ראויה. וכמובן כמו על כל חולה גם כאן יש להתפלל ולצפות לרחמי שמים למען שם ה' הנקרא עלינו כדברי הנביא: "רפאני ה' וארפא כי תהילתי אתה".