שאלה: בארגון שבו אני מתנדב יוצא לבחורות ללוות חניכה שלהם ששוכבת בבית חולים במשך כל זמן השהות שם. היא נקשרת בדר"כ גם למשפחה ותומכת בהם בעזרה מעשית (שמירות בלילות וכו’) ובחיוך ומילה טובה.
לפני כמה ימים היתה חניכה נפטרה, ואז - כמו ברוב המקרים - בתוך הבכי והכאב חיבקו האם והאב האבלים (שאינם דתיים) את המדריכות שלה. האם מדריכה כזאת, שיודעת שיש סיכוי גדול שלא תצליח להימנע מחיבוק עם אבא כואב ובוכה, צריכה להימנע מללוות את משפחת החניכה (או שלא דוחים את גמילות החסד הוודאית מפני חשש עבירה בעתיד)? האם אני כאחראי בארגון צריך לעודד התנדבויות כאלו, למרות שאני יודע שבשמונים אחוז מהמקרים יגרם מצב שכזה, או שהנזק שנגרם בעולמנו ע"י חיבוק שכזה גדול יותר מהטוב וקידוש ה’ שמתווספים בעולם ע"י התנדבויות אלו?
תשובה: הבת אינה אשמה ועליה להתנהג בפסיביות גמורה. אני מציע שהבנות תקדמנה רפואה למכה ומיד בתחילת הלוויה תצמדנה לנשים במשפחה ותתחבקנה איתן וממילא האב יימנע מלחבקן.
גירסת הדפסה
שלח לחבר