הלכות טומאה וטהרה נראות קשות מאוד ליישום, (למשל לקחת מיטה או ספה למקווה) מכבידות  (הצורך לחשוב כל רגע במה נוגעים), וכרוכות באי נעימות רבה. (מצב שבו טומאות היוצאות מגופו של הגבר או האישה אינם ענינם הפרטי) לצורך דוגמא - מצב שמטבעו עשוי להיות נפוץ מאוד - ליל סדר כאשר האישה נידה - עליה להזהר מלגעת באוכל (ולכן גם אינה יכולה לבשל לחג), ואם מישהו ייגע טעות בה או בכיסא שהיא יושבת עליו לא יוכל להמשיך באכילת קורבן פסח (אפילו אם יטבול). השאלה היא כפולה -  א. האם זה דרכיה דרכי נועם? ב. איך אפשר לייחל לבניין בית המקדש, ואיתו החזרה אל כל דיני טומאה וטהרה?

צריכים להבין שהחיים אז היו ברמה של טהרה גדולה מאוד. מי שחי כך והורגל כך זה חלק אינטגרלי מהחיים שלו. פעם אחת התארחתי בקיבוץ לא דתי, ושאלו אותי שם איך אנחנו שומרים שבת. סיפרתי להם כיצד נראית השבת אצלנו. אישה אחת קמה ואמרה שלפי איך שאני מתאר את השבת זה בלתי אפשרי לחיות כך, איך אפשר יממה שלימה בלי להדליק טלוויזיה ובלי לשמוע רדיו, ולא עושים עוד הרבה דברים. הכל תלוי האיזה מקום האדם נמצא, אם הוא נמצא בספרה שהדברים האלו רגילים, לו אז זה אפשרי למרות שזה לא קל. כמו שכיום לא קל להתמודד עם הרהורים, אבל היהדות דורשת מהאדם רמה וספרה גבוהה של זהירות. פעם זה כלל גם טהרה והיום כשאנו רחוקים מזה, זה נראה לנו מן הנמנעות, אולם מי שחי בתוך מציאות כזו בוא יודע שזה חלק אינטגרלי מן החיים וזה נעשה כמו טבע שני. כאשר ייבנה בית המקדש תשתנה הגישה שלנו, וכל הדברים האלו יהיו יותר פשוטים.