מדברים על מכבי תל אביב כ"גאווה לאומית" - מה דעת הרב על כך? יש הטוענים, שכמו שהולכים לטייל כך מותר ללכת למשחקי כדור סל או לצפות בהם, שכן הדבר מסייע אח"כ ללימוד התורה. האם זה טיעון צודק? האם הדבר נכון גם במקרה שהדבר יבוא על חשבון עשיית מעשה חסד (נוהגים אצלינו כל מוצ"ש לאסוף ממלונות את שאריות האוכל. במוצ"ש זה לא הגיעו כל בחורי הישיבה שנוהגים לעשות זאת בשל הצפייה במשחק)? האם יש טעם לפגם בצפייה משותפת בפארק גדול ובשמחה כמעט עד אור הבוקר במשחק כדור סל? ואם המדובר בצפייה בקבוצה מאורגנת בחצר הבית כמובן תוך "עידוד" והשמעת צהלות שמחה... האם לדעת הרב יש בצפייה במשחקים כגון אלו השפעה חינוכית על הילדים? במיוחד כשהילדים רואים את התלהבות המבוגרים במהלך ההכנה לקראת המשחק ובמהלך המשחק עצמו? אודה ואבוש, שכך הרגשתי את ההשפעה על ילדיי. נראה, שהילדים חשבו שזה הדבר החשוב ביותר בשבילי באותו זמן!

אכן השאלה היא ההתייחסות ואיזה מקום היא תופסת. אין פסול בכך להיות חובב ספורט או לאהוד קבוצה מסומת שבמקרה הזה נותנת כבוד למדינת ישראל ומעלה את המורל הלאומי (בתנאי שלא מדובר בקבוצה שמשחקיה נערכים בשבת). אך במקרה שלך ללא קשר לראיה החינוכית שמזיקה בפני עצמה לילדים, שהרי ילדים קולטים בצורה לא נכונה את מקומו של המשחק. גם האדם עצמו לא צריך להשתולל ולאבד את הראש בזמן המשחק לפניו ואחריו. לנו יש סדר יום חשוב יותר, רוחני ונעלה יותר, ולכן אין מדברים על המשחק בשבת עד לאחר ההבדלה ואז אפשר לראות את המשחק בלי צעקות וקריאות שמחה, לקבל את הנצחון בסיפוק ולהמשיך הלאה. אין גם צורך לקרוא למחרת את אחוזי הקליעות בעיתון ומי מהשחקנים היה טוב יותר או פחות. ודאי שאין מקום לחגוג עד אור הבוקר וכדו'. כמובן שאין זו דוחה מצות עשיית חסד שהיא קבועה וצריך שהיא תתבצע לפחות ע"י אחרים. הרב רואי מרגלית.