ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יחס הרב לשירות לאומי לבנות | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ז תמוז תשס"ב

יחס הרב לשירות לאומי לבנות


הרב אליעזר מלמד

שאלה:
התלבטתי רבות אם ללכת לשנת שירות או למדרשה, ולבסוף על פי המלצת כמה רבנים, החלטתי ללכת למקום שבו יש רב, ואין חשש של ירידה רוחנית. אבל אח"כ שמעתי שדעת הרב אינה נוחה משירות לאומי, מדוע?

תשובה:
כל המתנדבת לשנת שירות עושה מצווה גדולה. אמנם לבנות הבאות ממשפחות מעוטות-הכנסה היה מוטב ללמוד תחילה מקצוע, ואח"כ למצוא דרך להתנדב. עוד חשוב שלא לדחות יותר מידי את הנישואין, ופעמים שבעקבות השירות הלאומי והמדרשה וכו' הנישואין נידחים.

בימים האחרונים התפרסם בעיתון הצופה מאמר שכתבתי בעניין זה:
הקדמה: ערכו של השירות הלאומי הוא ברור, יש בו ביטוי למחויבות של היחיד כלפי החברה, הוא מחזק את הלכידות הלאומית, ומסייע בהשגת יעדים לאומיים, כקליטת עליה, חינוך, התיישבות, ועזרה לזולת. זה נפלא שבנות מתנדבות בשמחה, ותורמות שנת או שנתיים מחייהם למען הכלל. גם משפחותיהן שעומדות מאחריהן ומעודדות אותן להתנדב ראויות לשבח על כך. אע"פ כן, מוטלת עלינו חובה לערוך מעת לעת חשבון נפש, ולבחון האם המציאות השתנתה? האם אותם היעדים שהיו נכונים לפני כשלושים שנה נכונים גם היום? אולי יש מקום ליצור שינוי במערכת ההתנדבות ולתרום בכך יותר למדינת ישראל.

הבעייה המרכזית שנוצרת בעקבות השירות הלאומי, שתחילת הלימודים המקצועיים נדחים בשנה עד שנתיים, וכשחלק מהבנות מוסיפות עוד שנה למדרשה, יוצא שרוב הבנות מתחילות כיום את הלימודים המקצועיים באונברסיטאות ובמכללות בגיל עשרים לערך.
וכיוון שגיל עשרים הוא כבר הגיל שבו מתאים לחשוב על נישואין, נוצרת התנגשות קשה בין הנישואין והלימודים. יש בנות שמחליטות לדחות את הנישואין עד לקראת סיום תקופת הלימודים, ויש בנות שמחליטות להינשא בלא להתחשב בהתנגשות שתיווצר בין הלימודים למשימות המשפחתיות. לבנות שגדלו במשפחות מעוטות הכנסה הבעיה כאובה במיוחד.

כדי שהבעייה תובן צריך לציין את העובדה, שבדרך כלל רמת ההכנסה תלויה ברמת ההשכלה. אמנם תמיד ימצאו יוצאי דופן שלא למדו כלל ומרוויחים יפה, וכן כאלה שיש להם תואר מכובד ואינם משתכרים. אבל הכלל הוא שרמת ההכנסה הממוצעת תלויה ברמת ההשכלה. וכשרמת ההשכלה וההשתכרות גבוהה, הדבר תורם אף לשגשוגה של המדינה מבחינה חברתית, כלכלית ומדעית. לכן חשוב לנו מאוד כחברה שהבנות ילמדו מקצוע, כל אחת לפי הכשרון שחנן אותה ה'.
בעבר, נשים נשארו בביתן כל היום, מפני שמלאכת הבית דרשה עבודה של יותר משתים עשרה שעות ביממה, בהבאת מים מהבאר, בכיבוס הבגדים בידים, לישת הלחם והכנת כל התבשילים מידי יום (לא היה מקרר), תפירת בגדים, גידול גינת ירק וטיפול בפרה ובתרנגולים, וכל זאת בנוסף לגידול הילדים והעזרה לזקנים או לחולים שנותרו בבית. כיום עבודות הבית הוקלו מאוד, הילדים מסודרים במעונות, גנים, בתי ספר וישיבות עם פנימיה. ואשה שאין ילדים רבים בביתה ותשאר בביתה - יתבזבזו כוחותיה לבטלה, והיא עלולה ליפול למידת העצלות המגונה. לכן ישנו ערך שגם הנשים ילמדו מקצוע, כדי שבזמן הרב שנותר אחר ההשקעה בבניית משפחה, יוכלו להוציא את שאר כשרונותיהן אל הפועל.

ושוב, אותן הבנות שבאו ממשפחות מעוטות הכנסה (ואולי אף בינוניות) ניצבות בגיל עשרים עד עשרים ושלוש בפני החלטה קשה וגורלית, האם לדחות את הנישואין עד לסוף הלימודים?
אם יתחתנו, יצטרכו לממן את לימודיהן בכוחות עצמן (כעשרת אלפים ש"ח בשנה), ובדרך כלל גם בעליהן יצטרכו ללמוד באותם השנים (עוד עשרת אלפים ש"ח לשנה), ובנוסף לכך יצטרכו לממן את חייהם השוטפים בדיור ומחיה (לפחות עשרים אלף ש"ח לשנה). במצב זה בנות רבות יעדיפו שלא להמשיך בלימודים מקצועיים, וכך יקימו דור נוסף של משפחות מעוטות הכנסה. ואם הבעל הטוב שלהן יחליט ברוח הזמן והשוויון בין המינים, לעבוד כדי שאשתו תוכל לסיים את לימודיה, במקרים רבים יגרום הדבר שהוא עצמו לא יגמור את לימודיו המקצועיים, מפני שעול הפרנסה ילך ויגבר עם גידול המשפחה, והאשה גם אחר סיום לימודיה בדרך כלל לא תוכל לממן על ידי משכורתה את משפחתה ואת לימודי בעלה. וכך אחד מהם, ולפעמים אף שניהם יצטרכו לוותר על הסיכוי לזכות בהשכלה גבוהה ובמקצוע מכובד.

ואם תחלטנה אותן הבנות לדחות את החתונה כדי לסיים את לימודיהן המקצועיים, יתקשו אח"כ להינשא. שתי סיבות עיקריות לכך: ראשית, מבחר הבנים מצטמצמם. שנית, הגיל האופטימלי לנישואין הוא צעיר, אז הרגש עז יותר, הרצון להתחתן חזק מאוד, והשכל עדיין לא מפותח בכדי שייערים מכשולים רבים מידי בפני ההחלטה. בקיצור: ככל שהשנים עוברות קשה יותר להתחתן. ברור שרוב הבנות יצליחו להתחתן גם בגיל עשרים שלוש, אבל גם אין ספק שכמה עשרות אחוזים מאלו שיחליטו לדחות את גיל נישואיהן ישארו רווקות, חלקן למשך שנים רבות וחלקן לתמיד. זוהי עובדה, עקב איחור גיל הנישואין, מעשרים לעשרים ושלוש, אלפי בנות נשארו רווקות!

זוהי דילמה קשה וכאובה. ואם אחר מאמצים רבים, הצלחנו במערכת החינוך המפוארת שלנו לצמצמם במידה רבה את הפערים, ולסייע לבנות רבות ממשפחות מעוטות הכנסה לעבור את מבחני הבגרות בהצלחה, באות השנתיים של השירות הלאומי וגורמות להנצחת הפער. אלו שהוריהן לא יוכלו לעזור להן בלימודיהן ובמימון שוטף בשנות חייהם הראשונות כנשואות, או שיתקשו לסיים את לימודיהן המקצועיים, או שיתקשו להינשא. ברשימת המקבלות תואר באחת המכללות הטובות, יצא שרוב מוחלט של הבנות שנותרו רווקות באו ממשפחות מעוטות הכנסה. אין ספק שאחת הסיבות לכך, כפי שהתברר מסקר לא שלם, הפחד שלהן שמא אם יתחתנו לא יוכלו לסיים את לימודיהן. הן ידעו שהוריהן לא יוכלו לעזור להן, ורצו בכל ליבן לצאת ממעגל העוני על ידי רכישת מקצוע מכובד, אבל לא מעטות מהן הקריבו לשם כך את הסיכוי שלהן להקים משפחה.
אילו לא היו משרתות בשנתיים שרות לאומי, היו יכולות בקלות יחסית לסיים את לימודיהן האקדמאים ולהינשא בגיל צעיר (20-21). אינני כותב מהתאורייה, כבר פגשתי בנות רבות שתינו בפני את כאבן על שנאלצו לבחור באחת מהאופציות הקשות הללו. מצבן של אותן בנות שהמתינו עד סיום תקופת לימודיהן ועקב כך הפסידו את הסיכוי הטוב שלהן להנשא, כואב מנשוא, אמנם הן סיימו את לימודיהן, אבל הבדידות והתסכול קורעים את הלב. בשעה שרוב חברותיהן המבוססות כבר נשואות ושולחות את ילדיהן לבית הספר הם ממתינות לצלצול טלפון עם הצעה חדשה של איזה רווק מתוסבך. גם מצבן של אלו שהתחתנו וויתרו על לימודיהן המקצועיים לא טוב. מה תועלת צמחה מזה שהתנדבו במשך שנתיים, אם אח"כ כל חייהן יצטרכו לחיות בתסכול ועוני, מפני שלא סיימו את לימודיהן. כיצד אשה כזו או בעלה מביטים אל חבריהם, שלא היו מוכשרים מהם, לומדים בקצוע מכובד ומתבססים, בעוד הם נאלצים להסתפק בעבודה שאינה הולמת את כישוריהם. "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע".
הצדקה הגדולה ביותר היא "והחזקת בו" - להחזיק בו כך שאח"כ יוכל לעמוד בכוחות עצמו, לדאוג שיהיה לו מקצוע שעל ידו יוכל להתפרנס בכבוד. זוהי חובתנו כחברה לדאוג שגם הבנות שבאות ממשפחות מעוטות הכנסה או מרובות ילדים יוכלו להתחתן ולהשיג מקצוע, כל בת לפי כשרונתיה.
כמדומה לי שהדרך הטובה לפתור בעייה כאובה זו, היא בדחיית שנת השירות לאחר תום הלימודים הגבוהים. את אותו המענק שהמדינה נותנת לבנות אחר סיום השנת שירות תיתן לפני השירות הלאומי, כדי לסייע להן במימון הלימודים הגבוהים. לאחר סיום לימודיהן תחזרנה אותן הבנות את תרומתן למדינה כעובדות מקצועיות שמסוגלות לתרום תרומה איכותית יותר. גם אם ינשאו בנתיים, אין בכך פגיעה ביכולתן לתרום לחברה ולייעדים הלאומים. להפך, אפשר יהיה להפנותן לכל אותם התחומים בהם חסרים כיום אנשים איכותיים, ומי יודע, אולי בעקבות אותה שנת שירות, הן תחלטנה להמשיך לעבוד באותם המקומות הזקוקים לאנשים טובים. וכך שנת השירות שלהן תהיה תחילתה של עשייה מפוארת לטובת הכלל שתמשך עשרות שנים.

נדמה לי, שגם עתה, כשעוד לא סודרה האפשרות הרישמית והממלכתית לעשות שנת שירות אחר הלימודים, ראוי למחנכים לשקול לעודד את הבנות ממשפחות מעוטות הכנסה וממשפחות מרובות ילדים, לוותר על שנת שירות ולהתחיל מיד בלימודים. לבנות עצמן יהיה קשה מאוד להכריז: "אנחנו לא עושות שירות לאומי למען המדינה כי הורינו עניים". אבל המחנכים יוכלו לתת לכך הדרכה וגיבוי ציבורי, ולהסביר להן שזהי טובת החברה, שעל ידי כך יוכלו להתפתח ולבנות משפחות טובות, לטובת העם והארץ.

לא אסתיר כי לדעתי, מכמה סיבות נוספות, היה טוב אילו כל הבנות היו מעבירות את שנת השירות מלפני תקופת הלימודים לאחריה. על כך אכתוב בעז"ה במאמרים נוספים. אבל בעייתן של הבנות ממשפחות מעוטות ההכנסה היא הכאובה ביותר, ולפתורנה כולנו מחויבים.

לתשובת הרב זלמן מלמד.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il