כל פעם בתפילת שבת אני נתקל בשני סתירות שאני לא מצליח ליישב ואשמח מאוד אם הרב יוכל לעזור לי בזה. 1. מי מקדש את השבת? בביצה אמרו חכמים שהקב"ה מקדש את השבת, אולם נאמר זכור את יום השבת לקדשו ובתפילת שמו"ע אנו אומרים: "עם מקדשי שביעי" ומיד לאחר מכן "והשביעי רצית בו וקדשתו". אז מה קורה פה? ובכלל מה ההבדל בין "יום השביעי" ל "יום השבת"? (שאנו משתמשים כל פעם בביטוי שונה). 2. בקדושה אנחנו קצת מאבדים את "מקום" הבורא, כולם אומרים "קדוש... מלא כל הארץ כבודו" ולאחר מכן שואלים איה מקום כבודו להעריצו, ובמקום שישיבו בכל העולם אז משיבים "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו", אז איפה מקומו ?

1. הגמרא מבחינה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, לשבת יש קדושה עצמית והיא קדושה מששת ימי בראשית, אך את הימים הטובים - ישראל מקדשים. ולכן "והשביעי רצית בו וקדשתו" - הקב"ה קידש את השבת; "עם מקדשי שביעי" - עם ישראל שומר שבת והקדושה מתבלטת (אך הקדושה של השבת היא לא בגלל שעם ישראל קידש אותה אלא קדושה עצמית). אך את המועדים בית הדין מקדש. במועדים - הקב"ה קידש את ישראל והם מקדשים את הזמנים. 2. הקב"ה הינו אינסופי והוא לא מוגבל בשום דבר גם לא במקום הימצאותו והתיחסות הפסוקים "מלא כל הארץ כבודו" אינה למקום הגאוגרפי של הקב"ה אלא להתיחסות שלנו לקב"ה כפי שהרמב"ם מסביר שהסתכלות בבריאה מראה על גודל הבורא, ולכן, "מלא כל הארץ" = הסתכלות בבריאה מראה על "כבודו".