אני בת 28. הכרתי לפני כשבועיים גבר מקסים. נפגשנו בפגישה עיוורת. הוא אדם טוב, איש שיחה, אנרגטי, אופטימי, סקרן, מתעניין וממש נחמד להיות בחברתו ויש לנו הרבה דברים משותפים אך לצערי הוא לא מושך/מעורר אותי מינית יותר מדי. הוא לא מכוער או דוחה חס וחלילה. פשוט הוא לא הטעם שלי מבחינה חיצונית. מיד כשנפגשנו לראשונה חשתי בזה אך למרות זאת המשכתי והארכתי את הפגישה כדי לתת צ’אנס. יש בי תחושה שלא כדאי לפספס גבר כזה. לא כל יום נקרית בידי הזדמנות להכיר אדם כמותו. הוא, לעומתי, ממש נדלק. הוא מרעיף עלי מחמאות, מחזר, מתכנן פגישות, מקשיב, מתעניין, מאוד רוצה בקרבתי, פשוט אין לי מילים. אנו בקשר כבר שבועיים. חסרה לי בקשר זה ההתאהבות, ההתלהבות, התאווה. אני מאמינה שכאשר נמשכים למישהו מאוד- זה מקל על היחסים, זה הופך אותנו ליותר סלחנים. מצד שני, אני מאוד מעריכה ומוקירה את התכונות שיש בו ויודעת שלא כל אדם ניחן בהן ולכן קשה לי לעזוב אותו, אני חוששת מתחושת החמצה שתציף אותי אם אעזוב אותו. האם לעזוב אותו ולהמשיך לחפש תאווה שיש מאחוריה גם אישיות או ללכת אחרי אישיות ולהתפשר על עניין התאווה (או לצפות שהיא תגיע מתישהו)? כמה זמן לדעתכם צריך לתת צ’אנס לקשר שכזה? האם מראש לא הייתי צריכה להכניס את עצמי לקשר שכזה? אני יודעת שהיהדות תומכת בכך שבין גבר ואישה תהיה מציאת חן. זה דבר מאוד חשוב. כמה משקל צריך לתת לזה?

אם הבחור מקסים אותך ונחמד להיות בקרבתו כפי שאת כותבת, וחיצוניותו אינה דוחה אותך ממש, יש סכוי רב שגם הלב יתעורר לרצות אותו. וכדאי להמשיך בקשר מתוך רצון לפתח את רגשות הלב. אך אם הלב לא יתעורר במשך הזמן אי אפשר לבנות חיים משותפים בלי רגש חזק בין בני הזוג.