אני מחנך בישיבה תיכונית בדרום הארץ שכל תלמידיה ספרדים. כל שבת ישיבה מטרידה אותי מחדש השאלה כיצד יש להתייחס לתיפוף הנעשה ע"י התלמידים תוך כדי זמירות שבת (לפעמים בידיים ולפעמים ע"י הסכו"ם) או לריקודים הנעשים תוך כדי האוכל או בתפילה. מצד אחד ידוע שמרן מחמיר בנושא(וכך גם כתב בילקוט יוסף ) אך מצד שני זו כמעט גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה ואדרבא הריקוד והתיפוף אולי מחברים את התלמידים יותר גם לתפילה וגם לאוירה חיובית יותר בסעודה. ברצוני למקד את שאלתי לכמה סעיפים : א. האם ניתן להסתמך על פסק הרמ"א? ב. במידה שכן, האם צריך לפחות לומר לתלמידים שעדיף להחמיר אך מי שרוצה להקל יש לו על מי לסמוך או שכלל לא לפתוח את הסוגיא בשלב זה או בגלל שכדי לחבר את התלמידים יש מקום להקל בדווקא כרמ"א או בגלל שאולי לא יקשיבו? ג. אם כבר מסתמכים על הרמ"א, האם יש מקום לחלק בין תיפוף ביד לתיפוף ע"י סכו"ם? ד. האם גם צוות הרמי"ם עצמו צריך לקום ולרקוד כדי להתקשר לתלמידים או שעדיף באופן אישי להמנע מכך? ה. כיצד יש לנהוג בבית הפרטי שלי כאשר הילדים מתופפים בבית תוך כדי שירה בטענה שכולם עושים כך בישיבה או באולפנה שבה הם לומדים. האם יש להעיר שוב ושוב או להעלים עין? תודה רבה.
תשובה: אם מתופפים בידיים יש להעלים עין, אך אם בסכו"ם יש לבטל.
כמו כן, ריקודים אפשר להקל מסיבות חינוכיות אך שיהיה הריקוד כמקובל בישיבות, שהוא חצי הליכה וחצי ריקוד ועצם האחיזה יד ביד מעגל תוך כדי שירה והליכה סביב עוזרת לגבש, ויש למנוע ריקודים בהם מנתרים מעל גבי הקרקע. ואם התלמידים רוקדים בצורה המותרת הנז"ל, אפשר שגם הרמי"ם יצטרפו כי זה יועיל לגיבוש ולחינוך.
גם עם הילדים בבית יש לנקוט באותם כללים (תיפוף ביד ולא בכלים, וכשיתבגרו אפשר להראות להם שגם זה אינו רצוי).
גירסת הדפסה
שלח לחבר