שלום רב, בספר בית הבחירה של המאירי, הוא טוען כי הנוכרים שבזמנו אינם עובדי אלילים (מדבר על נוצרים ומוסלמים), ועל כן מגעים הקשורים בפולחנם, אינם איסורים. מדוע לא נפסק כך להלכה באשר ל’יין נסך’ או ’סתם יינם’ למשל? ומדוע אפילו נגיעה של חילוני מנסכת יין? איפה החשש בעצם? אם החשש הוא עבודה זרה, הרי אינו תקף בכל הגויים, ולדעת המאירי אפילו לא בנוצרים ’הגדורים בדרכי הדתות’. הדבר ודאי תקף עוד פחות בתינוק חילוני תמים שנשבה. ואם החשש הוא בהתקרבות אליהם, מדוע לא לאסור קירבה אלא רק מאפיינים שלה? ואיך קירבה כזו שייכת ביין שנקנה ואיננו מכירים כלל את הגוי או החילוני שעסקו בהכנתו? וכן מדוע שלא ייאסר דווקא יין משכר שמקרב, אלא נאסר כל יין? האם כל זה רק תקנה שאנו מחזיקים בה, כמו תקנות רבות אחרות, רק כי כך נהגו אבותינו וכך החמירו רבותינו? או שיש לכך סיבה שתקפה עד היום? חג שמח,

שלום רב, כפי שהזכרת, מדובר לא רק על תקנה שנוגעת לאיסור עבודה זרה אלא לשמירה תרבותית מפני התבוללות או חתונות עם הגויים וכד'. טעם זה, כשהגויים היום נחמדים וטובים, לא רק שלא רלוונטי אלא שהוא התחזק. בנוגע לנגיעת חילוניים, את צודקת שהטעמים לאיסור הם פחות שייכים ובאמת יש מקום להקל יותר מאשר מגע של גויים. עייני על כך בספרו של חברי הרב אברהם וסרמן שכתב על כך בהרחבה. ובכל אופן, גם בנוגע לקשר עם התרבות החילונית יש מקום עדיין ליצור את הרגשת המרחק. היין שכל כך מקרב מבחינה תרבותית צריך להיות עבורנו תמרור אזהרה, אהבת ישראל לא תגרום לנו להיות ניזונים מתרבות שזרה לרוח ישראל. דבר אחד בתחום השמחה והשתייה שנשאר לנו כתמרור אזהרה, הוא לא מזיק לנו אלא מטיב עימנו וגם עם הציבור החילוני. יש כאן שאיפה שכל האומה תשוב ותתלכד סביב תרבות הקודש. כל טוב