שלום, שאלה שמטרידה אותי זמן רב. מי שאוסר למכור חמץ גמור למעשה ברור לשיטתו שבדיקת חמץ היא העיקר, ומכירת חמץ היא רק דבר שנועד בתחילה לסוחרים, ואח"כ התפתח לצרכן הפרטי, וכמו שהאריך לתאר הרב זווין בספרו. לפי זה ברור שכעיקרון צריך לבדוק הכל ורק למכור מינימום. השאלה היא למי שמוכר חמץ גמור - יש לו בקבוק ויסקי וכד’ וחבל לו להפסיד אותו. לפי זה הוא יכול ללכת לסופר, לקנות במבצעים מוצרי חמץ לרוב, ולמכור אותם, וכמעט לא לנקות. עד כמה אפוא היחס בין בדיקת חמץ לבין מכירת חמץ?

יפה אמרת שמכירת חמץ נועדה בעיקרה לסוחרים, כי המכירה אצלם אמיתית שהרי כל מטרתם למכור סחורה ולהתפרנס והנה הגוי מציע להם לקנות את כל המלאי במחיר קמעונאי. המנהג שהתפשט בדורות האחרונים שגם אנשים פרטיים מוכרים את חמצם לא בא להחליף את העיקר שהוא ביעור חמץ. הוא נועד רק ליתר בטחון במקרה של ספקות וחששות אך לא לחמץ גמור. אדם פרטי שמתכוון להשאיר אצלו את החמץ גם אחרי פסח לא מתכוון באמת למוכרו לגוי. בתקופה זו ראוי לחסל את כל מלאי החמץ בבית ולא לקנות חמץ עמיד לזמן רב.