אבקש לשאול ואשמח לתשובה מורחבת וגם אם אפשר לתשובת הרב כלאב. הזמינו את שכני להעיד בבית משפט חילוני, שיעיד שראה את פלוני שגנב [הפלוני הזה לא רוצה ללכת לבית דין רבני]. ובאמת הוא ראה שהוא גנב. האם הוא יכול לשקר ולהגיד שהוא לא ראה? כי הרי עד אחד לא יכול לחייב ממון על פי התורה וכאן הבית משפט יאמין לו וגם יחייב את פלוני יותר מדיני התורה. מה לעשות?

שלום וברכה מצווה להעיד על גנב בערכאות, גם אם יש רק עד אחד על הגניבה, יש לו להעיד משני סיבות: א.מצד מצוות השבת אבדה להשיב את הממון הנגנב לבעליו. ודברי הגמרא נאמרו רק במוציא מישראל לגוי. ב.כדי למנוע מהגנב להמשיך להזיק לאחרים, תקנת טובי העיר מצד צורך הציבור. פירוט הדבר: א.הנה הגמרא במסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב, מביא את דין רבא ואיתימא רב הונא, אודות גוי ש תבע ישראל בערכאות, וביקש מישראל אחד שיעיד, אסור לו להעיד ואם מעיד משמתים אותו. השולחן ערוך בסימן כח סעיף ג באר שהאיסור הוא כשהערכאות מוציאים ממון על פי אחד, ובכהאי גוונא אסור להעיד ואם מעיד משמתים אותו, הרמ"א מוסיף שאם עבר והעיד אינו חייב לשלם ממון לישראל, שהרי טוען שהעיד אמת, וכמו כן אם הבעל דין מודה שאכן היה חייב אין משמתים אותו. הפסק של הרמ"א מבוסס על הרמ"ה המוזכר בשטמ"ק שם, שמדייק ממה שאמרה הגמרא שמשמתים אותו שאין מחייבים אותו לשלם לישראל. דברי הרמ"ה הם דלא כר"מ מסרקסטה המוזכר אף הוא בשטמ"ק שם, הוא נוקט שהעד חייב לשלם לישראל שהוציאו ממנו ממון על פי העד אחד, כיוון שבבית דין ישראל לא היו מוצאים ממון על פי אחד, וכיוון שיש לישראל חזקת ממון, אין להוציא ממנו ללא שני עדים, ואם עברו והוציאו על פי עד אחד דומה לחוטף מאחד ונותן לשני שהחוטף חייב לשלם לנחטף אף אם טוען בברי ששייך לשני. דעת הרמ"ה צריכה עיון, למה איננו מחייבים את המעיד לשלם ומה שונה מחוטף לחברו? הקצות ונתיבות תרצו על פי חידוש שכיוון שעד אחד מחייב שבועה, נמצא שאינו מבורר שהזיקו לישראל, שהרי ייתכן שלא היה נשבע נגד העד והיה משלם, ועל פי זה יוצא שאם העד הוא פסול כגון קרוב או אשה, יתחייבו לשלם לבעלים שהוציאו ממנו ממון. אלא שהקשה עליהם האמרי בינה (הלכות עדות סימן ז') שאדם אחד שלא העיד עדותו בבית דין אינו מחייב שבועה, ואם כן העד שהעיד בערכאות אינו מחייב שבועה כיוון שלא העיד כסדר העדאת עדות בבית דין ישראל, ועוד הקשה מהמרדכי ועו"ר מהם מדוקדק שגם אם העד הינו פסול, אינו מתחייב לשלם לבעלים. האמרי בינה מבאר את הרמ"ה שסובר שאינו דומה חוטף מחברו שהוא פועל פעולה בידיים ועושה מעשה רשע ולכן מתחייב לשלם לחברו ואינו נאמן ששייך לשני כיוון שהוא רשע, בצירוף לחזקת מה שתחת יד האדם שלו, ואלו מי שמעיד בערכאות, שהוא מזיק בגרמא, אינו נחשב לרשע כשטוען שהוציא ממון שהיה ראוי להוציאו וממילא פטור מלשלם לבעלים ממנו הוציאו את הממון. ומביא לזה מספר ראיות. מעתה נמצא שאף אם העיד קרוב או פסול והוציאו ממון על פיו, אינו חייב לשלם, כיוון שטוען שהוציא ממון שראוי להוציאו. על פי האמרי בינה נראה שבמקום שרואה עד אחד גנב שגונב מחברו, יש לו להעיד על הדבר בערכאות אף אם יוציאו ממון על פיו, מדין השבת אבדה לבעלים, ואין איסור להעיד למרות שיוציאו הערכאות על פי אחד, כיוון שיודע שהממון ראוי לצאת, ודברי הגמרא אמורים רק כשהישראל חייב לגוי שם אין דין השבת אבדה, ועוד שהתירו הפקעת אבדתו והמעיד מפסיד את הישראל, משאין כן כשרואה מי שחייב לישראל אחר אין איסור ואף מצווה להעיד עליו, שהרי אינו עושה מעשה חטיפה בידים אלא גורם להוציא ממון ובאופן שיודע בבירור שכך ראוי להיעשות, מצווה לעשות כן על מנת להשיב הממון לבעליו, ומותר לגנב לתבוע את המעיד לבית דין על מה שהעיד נגדו, אלא שבי"ד יפטור את המעיד כיוון שגורם להוציא ממון במקום שטוען שכך נכון להוציא. ב.נראה שבמציאות הקיימת היום אנו זקוקים למוראה של מלכות כדי למנוע מעבריינים לגנוב ולפגוע בציבור, ואם יידעו הגנבים שאנשי התורה אינם מסגירים ומעידים על עבריינים למסגרות השלטון הם ירבו לפגוע בציבור ולא יהיה דרך לעצור בעדם, ולכן ודאי שדעת אנשי התורה לקבל את ההרתעה שהתקינו אנשי המדינה בכדי לעצור את הגנבים. והמעיד נגדו יהיה פטור מלשלם לגנב על מיני עונשים נוספים שהערכאות יטילו על הגנב כגון מאסר ממושך וכדומה, גם אם בית דין ישראל לא היה משית עליו עונשים אלו, וממילא נחשב כאלו הגנב הביא המאסר על עצמו, והוא הלך לגנוב מתוך ידיעה שמעשיו הרעים עלולים להביא לעונשים כאלו, וכאלו מחל על תוצאות מעשיו. הדברים הינם דברי מורנו הרב אברהם יצחק כלאב שליט"א, נכתבו על ידי תלמידו מרדכי גרוס.