שאלה
שלום לרב,
בעדים זוממים תמיד מאמינים לכת השניה לעומת ה-1 מגזירת הכתוב .
א. מאיזה כתוב למדים זאת?
ב. האם יש סברא בזה ?
יישר כוח לרב תודה רבה
תשובה
בדברים פרק יט פס' יח-יט נאמר: "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". ופירשו חז"ל שמדובר שנודע ע"י עדות הזמה, ואם-כן משמע שמאמינים לעדים המזימים יותר מלעדים המוזמים.
בסנהדרין כז ע"א נחלקו רבא ואביי אם עד זומם נפסל למפרע או מכאן ולהבא, ומבואר שרבא סובר מכאן ולהבא משום שזוהי גזרת כתוב ולכן אין לך בו אלא חידושו. ומסתבר שגם אביי מודה בכך אלא שמבין שסוף סוף לאחר שחידשה כן התורה לא מסתבר לומר שלא יפסלו משעת עדותם.
אמנם הרמב"ן על התורה שם כותב שמכל מקום יש בך סברא, כי כאשר הכת השניה לא מכחישה את תוכן העדות אלא מעידה שהכת הראשונה לא היתה במקום נמצא שתוכן העדות הוא על גוף העדים הראשונים, ולכן אין העדים הראשונים נאמנים להכחיש, כמו שבמקרה שעדים מעידים על שני אנשים שהם חיללו שבת הם לא נאמנים להכחיש. וכן כתב הטור בסימן לח.
לעומת זאת, הרמב"ם כותב בהלכות עדות פרק יח שזו גזרת כתוב.
הלחם משנה כתב שלדעת הטור זו סברא ואילו לדעת הרמב"ם זו גזרת כתוב, והצל"ח כתב שאפילו לרמב"ם זוהי סברא גמורה כפי שנימק הרמב"ן, ומה שכתב שזו גזרת כתוב כוונתו לגבי הדין ששניים נאמנים אפילו כנגד מאה כאשר הם מזימים אותם.
אולם בפשטות נראה כפשט הסוגיא שזו גזרת כתוב, וגם הרמב"ן לא התכוון לומר שזו סברא גמורה אלא שיש טעם בגזרת כתוב זו, ואסביר את דברי מדוע אין זו סברא גמורה. בכל עדות עדים מעידים גם על גופם שהרי הם מעידים שהם ראו, וכן הם מעידים על עצמם שהיו במקום האירוע. מדוע נאמנים? משום שלמרות שהעדות על גופם אין נפק"מ לגביהם מעדות זו ולכן אינה נחשבת כעדות על עצמם. לכן היה צריך להיות שגם אם יגיעו עדים ויעידו שלא היו שם – נחשיב זאת כשניים מול שניים ולא כעדות על גופם של הראשונים, אך גזרה התורה שכאשר באים מזימים נחשיב זאת כעדות על גופם של הראשונים.
בברכה ולימוד פורה!
