מקום לא הוי סימן?

שאלה:
תודה.
אך מדוע הספסל לא מהוי סימן. זה נמצא על ספסל מסוים בגינה. הרי יש לנו כאן מקום+כמות המגבונים ,שיהוו סימן?

השאלה נשאלה בהמשך לשאלה "מציאת חצי חבילת מגבונים"

תשובה:
לשואל שלום!

אכן, אע"פ שאין סימן מובהק בגוף חבילת המגבונים, יש לעיין האם מקומם הוי סימן.

פשוט, שאם ניכר שהאבידה נפלה לבעליה בלי שהתכון לכך, אין הסימן מקום, כיון שהמאבד לא יידע היכן מקומה (ב"מ סוף דף כג.). בנידון השאלה, מסתבר שהאבידה הונחה שם ונשכחה אך יתכן שהיא נפלה. א"כ יש לעיין מה דין אבידה שאין לה סימן בגופה, כאשר נראה לכאורה שהונחה ונשכחה. לענ"ד נראה שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים וכמו שנבאר.

במשנה ריש פרק אלו מציאות (ב"מ כא.) נמנו חפצים שונים שכיון שאין סימן בגופם הרי הם של מוצאם, ורק לגבי אחד מאותם חפצים יש התייחסות לסימן המקום שלו (והוא כריכות). בטעם הדבר, מדוע בשאר חפצים אין משמעות לסימן מקום, מצאנו שלוש שיטות:

דעת הרמב"ם, שלא נחשב הינוח אלא דבר שיש להניח שהונח באותו מקום במתכוון ע"מ להשאירו שם לזמן ושישוב לקחתו, שרק אז יש להניח שהבעלים יודעים היכן הניחו. כך נראה מדקדוק דבריו וכן משמע בפשט הגמ' הנ"ל (ב"מ כג.) שדרך הינוח היינו דרך הצנעה, והדברים ארוכים. דעת התוס' והרא"ש, שגם אם הניח לפוש (לנוח) ושכח ג"כ נחשב הינוח ויש סימן מקום (וחייב להכריז). המחלוקת ביניהם היא, שלדעת התוס' (כא.) נראה שצריך עכ"פ להיות ברור שהניח ולא שנפל, וכגון בכריכות שמחמת כובדן לא שכיח שיפלו. ולדעת הרא"ש (שם. וכן כתב הטור בסימן רסב) נראה שא"צ שיהיה ברור שהונחו במתכוון, העיקר שיהיה חפץ שדרך להניחו (לפוש), ואז חייב להכריז.

להלכה, השו"ע פסק כדברי הרמב"ם (רס ט, וע' רסב ז). לפי זה פשוט שאין צריך להכריז, כיון שהמגבונים לא הונחו ע"מ להשאירם שם אלא לכל היותר שכחם שם ואין זה מהוה סימן מקום. הרמ"א (רס י) פסק כדברי התוס' והרא"ש, ולא התפרש כמי משניהם. ולפי זה צ"ע האם חייב להכריז רק כשברור שהונח שם ונשכח או שצריך להכריז גם כשאין זה ברור (אך עכ"פ דרך להניח). וכן בנידון דידן, נראה לכאורה שהונח ונשכח אך אין זה ברור.

הלכה למעשה, כיון שיש בכך מחלוקת הפוסקים נראה שלכתחילה לא ייטול ואם נטל הרי אלו שלו. (לשיטת הרמב"ם ופסיקת השו"ע (רס ז), שבמקום ספק לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו).

הרב חנוך מרצבך

כולל דיינות בית אל