5 דק’ לאחר השקיעה, כבה בטעות חלק מהאור באולם השמחות בו נערכה שבת חתן. אמנם ניתן היה לאכול בחלק החשוך שהואר קלות מהסביבה, אך בהחלט יש כאן פגיעה בעונג שבת. על סמך השיקולים הבאים הדלקתי את האור: 1. מדובר בצורך שבת, שהתיר המשנ"ב לעבור לצורך זה איסור שבות בבין השמשות. (ובשעה"צ כתב שזה אפי’ אם זה רק לתוספת עונג -שרי) 2. מדובר באיסור דרבנן - מנורת פלורסנט. והיות ויש סוברים שיש בחשמל איסור דאוריי’ (מבעיר / בונה), עשיתי זאת בשינוי. כך שלכ"ע הוי שבות. 3. אע"פ שאנוכי קבלתי שבת מוקדם, היינו בעיה"ק ירושלים, בה יש לא מעט בתי כנסיות שגם 5 דק’ לאחר השקיעה טרם אמרו לכה דודי. האם פעלתי כראוי? בפרט, האם היה מקום לאסור שבות כזה, אפי’ בבין השמשות, משום דהוי קרוב למלאכה דאוריי’? תודה רבה.

לשואל, שלום! לעניות דעתי הלכה למעשה אין לעשות כך אלא במצב של אפלה שמשביתה לגמרי את עונג השבת ולא לתוספת תאורה כפי שתיארת. בפרט הדבר בעייתי בפני רבים שעלולים לטעות וללמוד מכאן היתר שלא במקומו, לבלבל בין סוגי תאורה שונים או בין בין השמשות לצאת הכוכבים. גם במצב של אפלה גמורה, היה עדיף לענ"ד לחפש גוי ולבקש ממנו לעשות זאת, ואפילו אם ימצאו גוי רק אחרי צאת הכוכבים - נראה שזה עדיף בנתונים הללו. הרחבה בכמה נקודות: 1. השבות שהותרה בין השמשות - כפי שכתבת, היתר השבותין בין השמשות לא נאמר על שבות הקרוב למלאכה דאורייתא. יש להגדיר מה טיבה של קירבה זו וכיצד ללמוד לנדון כאן. מקור דין זה הוא בתוספות בערובין לג,א ד"ה והא ועבודת הקדש לרשב"א (שער ה' סעיף יט), ולשון תוספות: "דבקל יבוא לידי איסור דאורייתא", וברשב"א: "קרוב לבוא לידי מלאכה גמורה". נראה מלשונם, וגם מהדוגמאות שהביאו, שמדובר על מצב שיש אפשרות זמינה לעשות איסור דאורייתא אלא שהאדם בוחר לעשותו באופן שאסור רק מדרבנן, כגון בכלאחר יד (ראה בנדפס בשולי הגליון בתוס' בערובין שם, ממהדורה אחרת של בעלי התוספות: "אי נמי כלאחר יד", וכן הוא ברא"ש שם פ"ג סי' ד, שכלאחר יד לא הותר בין השמשות). בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שמב) הוסיף לכך מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שהיא חמורה יותר מאשר איסור דרבנן, הן מצד עצמה הן מצד שהרמב"ם פסק שהיא אסורה מן התורה. ברם, דין זה שנוי במחלוקת ראשונים ונראה שגם האוסרים לא תפסו זאת כמותו: הרשב"א והריטב"א בערובין לה,א התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה בין השמשות (הדוגמא שם היא חופר בקרקע שאינה שלו ואין לו עניין בחרישתה), ואילו המאירי שם לב,ב אסר, לגבי הקוטף ענף שלא לשם שימוש בו, והגדיר זאת "שבות הקרוב לבוא לידי מלאכה". נראה שגם הוא אסר רק משום שבפעולה זו הנעשית כעת יש חשש שהאדם יתכוון לגופה, וזהו "קרוב לבוא לידי מלאכה", ויודה להתיר בפעולה שאין דרך לעשותה אלא שלא לגופה, ואין חשש שהאדם יתכוון לעשותה לגופה, כגון המכבה דלקה בין השמשות, שאין ספק שאיש לא יתכוון כעת לכבות כדי לעשות גחלים (בניגוד לכיבוי נר, שאולי יתכוון לשפר את הפתילה). וכיוצא בזה חילק בבני ציון (ליכטמן) סי' תט ס"ד בדעת הרשב"א, ובילקוט יוסף סי' שמב היקל בזה במקום צורך גדול. נמצא, אפוא, שבהדלקת פלורסנט, לדעת החזון איש שזהו איסור תורה אין להתירו בין השמשות על ידי שינוי. לעומת זאת לשיטת רוב הפוסקים שהוא איסור דרבנן, הרי האיסור הוא משום מוליד ואין חשש שבפעולה זו תבוא לידי איסור תורה. ואפילו לדעת הפמ"ג, שאוסר מלאכה שאינה צריכה לגופה משום שהיא איסור דרבנן חמור, נראה שזה משום שהמעשה עצמו זהה לאיסור תורה ורק הכוונה היא שמבדילה בין איסור תורה לאיסור דרבנן, מה שאין כן בשבות שהמעשה עצמו מותר מן התורה וגם אין חשש לאיסור תורה מיידי. מסתבר, אם כן, שאיסור מוליד איננו מן החמורים, ובנקודה זו הצדק אתך (ומצאתי כך במפורש בצל"ח ברכות כז,ב לגבי מוליד ריח, שמותר בין השמשות. ועיין מנחת שלמה ח"ב סי' לה אות כג, שהתלבט האם מותר לכבות חשמל בין השמשות משום שזוהי גחלת של מתכת ואינה אש). 2. הצורך המתיר עשיית שבות - בביאור הלכה סי' שמב ד"ה מותר בין השמשות כתב שגם תוספת עונג מותרת, כדבריך. מאידך, בסי' רסא ס"ק ד התיר הפרשת תרומות ומעשרות בין השמשות רק "אם אין לו מה יאכל בשבת", וכן שם ס"ק ה לגבי טבילת כלים: "אם הוא צריך לשבת ואין לו אחר". בשמירת שבת כהלכתה (מהדו' תשל"ט פי"א הערה נב) העיר על הסתירה ולא תירץ, ועיין שם גם פ"ל הערה עז, ופמ"ו הערה צ. ראיתי בשו"ת עטרת פז (ח"ד או"ח סי' ז, עמ' עה-עו) שיישב את הסתירה, שמה שהתיר עבור תוספת עונג הוא דווקא באמירה לנכרי בין השמשות, אבל לא במעשה על ידי ישראל. חיזוק לדבריו, שבסי' רסא עצמו (בביאור הלכה ד"ה להדליק נר) התיר לומר לגוי בין השמשות להוסיף נרות אפילו אם יש קצת תאורה, "אם הוא מצטער מזה". אמנם ביסודות ההלכה של שבות בין השמשות לא מצינו חילוק בין אמירה לגוי לבין שבות על ידי ישראל, אבל בשיקול הדעת של הגדרת הצורך המתיר יש מקום לחלק. ועיין 'קדושת השבת' לרב משה הררי (ח"א עמ' קסד-קסה) שצידד לכבות אזעקה בין השמשות כאשר היא גורמת צער גדול לסביבה ומשביתה את מנוחת השבת. 3. אחרי קבלת שבת - לעניין קבלת שבת, האם אוסרת גם בשבותין, דן בזה הביאור הלכה סי' רסא ס"ד ד"ה אין מערבין, וחילק כדבריך, שקבלת שבת של היחיד איננה אוסרת בשבותין ואילו קבלת השבת של ציבור אוסרת. המחמירים בעניין זה מסתמכים על התוספתא בסוכה פ"ד הי"ב שמובאת במרדכי סוף פרק במה מדליקין, אך עיין בגדי ישע שם ושו"ת חתם סופר או"ח סי' סה ושבט הלוי ח"ד סי' כז אות ב, והפשטות לענ"ד כדעת דרך החיים שהביא הבה"ל שם. 4. על ידי גוי - כשמדובר על צורך מצוה של רבים יש שהקלו לומר לגוי אפילו באיסור תורה (סימן רעו ס"ב ברמ"א), ודווקא בחושך גמור (מ"ב ס"ק כ). ואמנם למעשה המשנה ברורה (ס"ק כד) הביא את השל"ה המחמיר בזה, "ושכן ראה נוהגים בקהילות חשובים שיושבים בחשיכה במוצאי שבת אפילו בחתונה", אבל בתאורה פלורסנטית יש להקל. ואם עדיין בין השמשות - מותר אפילו בנורת להט, כמבואר במשנה ברורה שם ס"ק כד.