הטבעת נקנתה בלחץ שבוע לפני החתונה לבעלי אז לא היה כסף עליו ונתתי לו במתנה 600 שח ובכסף זה הוא קנה את הטבעת. האם יש ספק בקידושין ?

שלום וברכה, לאחר התייעצות עם ראשי הכולל, ובראשם הרב אברהם יצחק כלאב שליט"א, נמצא כי הקידושין תפסו כדת וכדין ואין צורך לעשות קדושין חדשים. הרב מרדכי גרוס מקורות הדברים: צריך לדון במסירת האישה את הכסף לאיש לשם קניית הטבעת בכמה בירורים: 1. האם נתנה לו במתנה גמורה או בהשאלה בלבד, מצד שלא ידעה כלל שצריך מעשה קנין לקידושין או מצד שלא ידעה להקנות לו בדבר שעתיד לחזור אליה. ואם הוא בתור שאלה בלבד, האם מקודשת בקבלת הטבעת השאולה. 2. האם כוונתה לתת לו במתנה גמורה או במתנה על מנת לקדש אותה, והאם באופן זה מקודשת או נימא שכיוון שחשבה בליבה שרוצה הכסף בחזרה בתור קידושין כלל אינו נתינה, למרות שאם היתה מתנה זאת בלשון תנאי היה קידושין. וכמו שמצינו בבכורות נא ע"ב בדעת הרשב"א וראבי"ה. 1. יש להביא שני ראיות שהאשה יודעת שצריך קניין, ולהקנות באופן המועיל, וגם אם אינה יודעת את פרטי העניין מכוונת להקנות לו באופן המועיל: א. מצינו בגמרא גיטין כ ע"ב באשה שנתנה לבעל טבלה שיכתוב עליה גט ויתן לה, ספק האם אשה ידעה לאקנויי או לא , ובארו הראשונים שהספק הוא האם יודעת להקנות דבר שעתיד לחזור אליה בקניין או לא, ופושטת הגמרא שהאשה מגורשת. רוב הראשונים נקטו שמסקנת הגמרא שאשה יודעת להקנות קניין אף באופן שהדבר עתיד לחזור אליה. אמנם הרשב"א הסתפק שמא כוונת הגמ' שלעולם אשה לא יודעת להקנות הטבלה באופן זה, אלא שמגורשת מצד שחכמים הפקירו את הטבלה כדי שיקנה אותה הבעל, נמצא שדין זה נכון רק בגיטין ולא במקומות אחרים. ולעניין הלכה, נקט החת"ס באבה"ע פו, א "דלא שבקינן פשיטותא דכולי עלמא מפני ספיקו של רשב"א", וכדברי הב"ש קכד, ס"ק יט. וכן נקט בגר"א בסימן כח ס"ק נג, וכפי שנזכירו להלן. ב. מקידושין (דף נב) הגוזל חפץ מאשה ואמה לה שיחזיר לה אם תתקדש לו בממון זה, אם משודכת לו ואמרה לו הן, מקודשת. ולמרות שהחפץ שייך לאשה אנו נוקטים שבהסכמה היא מוכנה להקנות לו את החפץ באופן המועיל למרות שהוא עומד להחזיר לה את החפץ. וכן למד מסוגיא זו הגר"א באבה"ע סימן כח ס"ק על הדין של השואל חפץ מחברו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת מצד שכוונתו לתת לה באופן המועיל וכמו כן האשה מכוונת להתקדש באופן המועיל, ולמד כן מהדין בסעיף ב, מקידושין נב שהגוזל חפץ מאשה ואומר לה אחזיר לך אם תתקדשי לי, אם היתה משודכת לו ואמרה לו הן מקודשת, ומזה רואים שאשה ידעה לאקנויי, למרות שהחפץ חוזר אליה. ממקורות אלו אנו למדים שבאופן שאשה נתנה חפץ לבעל כדי שיקדשה בו היא מקודשת, ואיננו חוששים שמא לא ידעה שצריך להקנות לו את החפץ או שמא לא ידעה להקנות לו באופן שהחפץ עתיד לחזור אליה. עוד יש להעיר שאף אם כוונתה לתת לו בתור השאלה מקודשת, כדברי החת"ס בתשובתו הנזכרת שגם אם כוונה לתת לו את החפץ בתור שאלה ולא בתור קניין גמור, סוף סוף מקודשת בהנאת השימוש של החפץ שהבעל נותן לה כשמחזיר לה את החפץ שלו. ויש להוסיף שבמקרה שלנו הנדון קל יותר כי האשה נתנה לבעל כסף כדי שיקנה טבעת, ולא נתנה לו את החפץ עצמו שעתידה לקבל בחזרה. 2. לכאורה היה מקום להוכיח מדעת הרשב"א והראבי"ה שנתינה עם כוונה לקבל את החפץ בחזרה אינו נתינה. שהנה בסוגיא בבכורות (דף נא) שנינו שאפשר לפדות בן בנתינה על מנת להחזיר לאב אלא שמספרת הגמרא על ר' טרפון שראה אבא שהלך אחריו ורצה את כספו חזרה ואמר לו שאין בנו פדוי. "חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהיהת מידעם ביש הילכך אין בנו פדוי". הראשונים נחלקו בביאור הסיבה שאין הבן פדוי: הרשב"א בתשובה (קצח, ותשנח) והראבי"ה במרדכי פ"ק דקידושין (תפא) פרשו שלמרות שאם היה האב מתנה בפיו היה הבן פדוי, אם חשב בלבו (באופן שהדברים מוכחים כי הלך אחר האב לקבל את כספו חזרה) שרוצה את הממון חזרה, אין פה נתינה אלא השאלה באופן שאין האב מתנתק מכספו. לעומתם, התוס והרא"ש נקטו שמדובר במקרה שר' טרפון הכהן הסכים לקבל את הממון רק בתור נתינה גמורה, ולא הסכים לקבלו בנתינה על מנת להחזיק כיון שבזה מזיק לכהנים אחרים, ואם כן הן אינו פדוי רק באופן שהכהן רצה ממון גמור והאב נתן בתור מתנה ע'מ להחזיר, אך אם הכהן מסכים לקבל הממון בתור מתנה על מנת להחזיר והאב חשב כן בליבו הבן פדוי. הש"ך למד בדעת השו"ע כרשב"א וראבי"ה וברמ"א כדעת תוס' והרא"ש, ובדעת הרמב"ם שסתם, נקט שלמד כדעת התוס' והרא"ש. והנה לכאורה קשה על דעת הרשב"א והראבי"ה משני הסוגיות שזכרנו למעלה מגיטין דף כ ומקידושין דף נב, שם שנינו שאשה יודעת להקנות חפץ גם במקום שהחפץ עתיד לחזור אליה, והלא הציור בגמרות הללו גרוע יותר מהמקרה בפדיון הבן, שם הוצרכנו לזה שהאב הולך אחר הכהן ורוצה את כספו חזרה כדי לברר שדעתו לקבל חזרה את הממון, ואלו בגיטין ובקידושין הנתינה מראשיתה היתה במחשבה שהממון עתיד לחזור אל האשה בגט או בקידושין? והנראה ליישב דעתם בשני אופנים: א. לומר שכל הבעיה בפדיון הבן היה מצד שהאב רץ אחר הכהן מיד אחר הפדיון שיחזיר לו את כספו, וזה מורה על כך שלא נתן לו הממון אפילו במתנה על מנת להחזיר, שאם נתן ישהה הממון אצל הכהן עד שיחליט להחזיר לו. אך באופן כללי, גם נתינה מתוך מחשבה שהחפץ עתיד לחזור מועילה. וכן משמע בלשון הראבי"ה שכתב "אבל אי עייל ונפיק קמיה ולא גמר בלבו ליתן אפילו שעה אחת לא כדמוכח בבכורות" אלא שהרשב"א בתשובותיו סתם ולא חילק. ב. לחלק בין גיטין וקידושין שם האשה חפצה בגט ובקידושין וממילא מקנה החפץ באופן המועיל, משא"כ בפדיון הבן שהאב סובר שהמעשה הוא מעשה "מצווה" ולא סבור שקונה בזה את בנו, הוא מסתפק במעשה גרידא ללא כוונה לעשותו באופן הקנייני המועיל. עוד יש להעיר שהראשונים נחלקו כשהאב נותן הממון שחפץ בו עצמו בחזרה, ואלו במקרה שלנו האשה נתנה לבעל את הממון על דעת שהוא לא יחזור אלא הטבעת שתיקנה בכסף, ומצד זה יש לומר שלכו"ע יש כוונה לנתינה גמורה. המסקנה היוצאת היא שמעשה הקידושין חלו ואין צורך בקידושין נוספים.