שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • הפטירה והשבעה
קטגוריה משנית
undefined
שאלה
1. אמי נפטרה בחו"ל ואני גר בירושלים ולא יכולתי להגיע להלוויה וישבתי שבעה בביתי. 2. בבית הכנסת בו אני מתפלל, בבקרי ימי חול ישנו מניין מצומצם בלבד. 3. מתוך סברה שאין לבטל מניין קבוע וכן היות ואמי לא גרה בביתי, החליטו הגבאים שעלי לרדת לפני תיבה בביה"כ בתפלות שחרית ואילו למנחה/ערבית נתפלל אצלי בבית. 4. הוחלט בנוסף שהמניין יאמר תחנון כרגיל ואני לא אומר. 5. היות וההחלטות שבס’ 3 ו-4 הולידו הרבה מאד חילוקי דעות, ברצוני לקבל מכבוד הרב תשובה מפורטת כולל אסמכאות האם ההחלטות הנ"ל נכונות?
תשובה
לשואל, תנוחם מן השמיים! ראשית, אם יש רב לבית הכנסת - יש לעשות על פיו גם אם הדברים מנוגדים למה שאכתוב, ואם אין - כדאי שתבחרו לכם מישהו שמקובל על הציבור להתייעצות קבועה בהתלבטויות הלכתיות. שאלות של מקום התפילה המדויק או אמירת תחנון אינן מעיקרי התורה, ואילו "הרבה מאוד חילוקי דעות" ומתחים בענייני בית הכנסת עלולים להגיע לאיסורי תורה חמורים. לכן יש חשיבות רבה לקביעת המנגנון של ההחלטה (הרב, הגבאים) יותר מאשר להחלטות עצמן, ואחרי שבעלי הסמכות לקבוע אמרו את שלהם - עדיף לא להתווכח בעניינים כאלו אפילו אם לדעתך יש כאן טעות. לעצם העניין, לדעתי שתי ההחלטות שציינת נכונות. 1. לשאלת מקום המניין - מותר לציבור לבטל את המניין הקבוע ולהתפלל בבית האבל. מאידך, אם מסיבה כלשהי זה לא נוח לציבור, לפי שיקול דעתם של הגבאים - זוהי זכותם המלאה, ואם חסר להם מניין עליך להצטרף אליהם בבית הכנסת. הגעת הציבור לבית האבל היא גמילות חסד, ואם יש להם קושי בכך אינך יכול לדרוש זאת מהם. לכן, אם השיקול שלהם הוא הלכתי, שהם רוצים לבוא אליך אבל רואים בזה חוסר כבוד לבית הכנסת - עדיף שיבואו אליך; אבל אם יש להם קושי כלשהו (למשל, אם חלק מהציבור ממהר לעבודה וההליכה לבית האבל אורכת זמן) - עליך לבוא אליהם. בכל מקרה, ההחלטה היא שלהם בלבד. בעניין זה מצאתי דברים מפורשים לאחד האחרונים, רבי דוד פארדו (שו"ת מכתם לדוד אורח חיים סימן יד-טו), שדן באריכות בשאלה האם מותר לציבור לעזוב את בית הכנסת ולהתפלל בבית האבל. הוא מביא שם דעה שביטול התפילה בבית הכנסת הוא זלזול בבית הכנסת, ודוחה אותה ומכריע שהדבר מותר. אך כתב במפורש: "מיהו הא ודאי פשיטא שאין האבל יכול להכריחם ללכת אצלו; אדרבא, הם יכולים להכריח את האבל היחיד לצאת לבית הכנסת להיות דבר מצוה להתפלל בעשרה... שהרבים כופים את היחיד ולא היחיד את הרבים... ואינו יכול ליפטר בטענה שאין האבל יוצא מפתח ביתו, דהא פשוט דלצורך מצוה שרי, ומעשים בכל יום דבהרבה מקומות יוצא האבל לבית הכנסת להתפלל. ואפילו יבוא עליהם בטענה דמצוה היא להתפלל בבית האבל, ואית בה גמילות חסדים - מכל מקום אין כופין עליה, אבל אי אינהו מתרצו בכך וניחא להו למעבד מצוה של גמילות חסדים, אלא דמיחש חיישי שמא תהיה מצוה הבא בעבירה להניח לבית הכנסת - בהא אמינא ודאי שיהא נכון לבם בטוח דליכא בהא שום שמץ וסרך איסור כלל". [תרגום המשפט האחרון: אם הם מסכימים לכך ונוח להם לעשות מצוה של גמילות חסדים, אלא שהם חוששים שמא זוהי מצוה הבאה בעבירה בגלל עזיבת בית הכנסת - על כך אני אומר בוודאות שיהיה ליבם בטוח שאין בזה שמץ איסור]. כך גם נראה מהריטב"א במועד קטן כג ע"א ומתשובות הגאונים (החדשות, מהדו' אופק סימן סג), ולנוכח דבריו המפורשים של בעל מכתם לדוד לא טרחתי להביא את דברי הראשונים במלואם. 2. אמירת התחנון - כתוב במשנה ברורה סימן קלא ס"ק כ: "דוקא בבית האבל אין אומרים תחנון, שלא להגביר מדת הדין, אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר - אין הצבור נגררין אחריו, ואומרים תחנון. ומכל מקום האבל עצמו לא יאמר". בילקוט יוסף (סימן קלא סעיף כג) הביא דעות שונות בעניין, וכתב שהמנהג המקובל הוא כדברי המשנה ברורה הנ"ל, אך במקומות שיש מנהג ברור שלא לומר תחנון כשהאבל נמצא - יש להם על מה לסמוך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il