בס"ד לרב שלום, מדוע כשמרים דברה לשון הרע על משה רק היא נענשה? מדוע אהרון לא קיבל עונש הרי אומרים שהשומע לשון הרע עונשו חמור יותר מן המדבר?

לשואל שלום, אכן הרמב"ם (דעות ז, ג) קובע, כי חמור עוונו של המקבל יותר מעוונו של האומר. וכפי שציינת, קשה על קביעה זו מכך שמרים נענשה בצרעת לבדה ואם חמור השומע מן האומר, ראוי היה אהרן להיענש יותר ממנה. אכן במסכת שבת (צז ע"א) נחלקו תנאים בשאלה אם מרים נצטרעה לבדה או שאהרן נצטרע עמה, מכל מקום בפשוטו של מקרא איננו מוצאים שאהרן נענש בצרעת. מפרשי הרמב"ם תהו מהיכן למד הרמב"ם דין זה, שהמקבלו חמור מן האומרו: רבי חיים בנבנשתי בספרו "כנסת הגדולה" על הרמב"ם (בלשונות הרמב"ם) כתב: "והמקבלו יותר מן האומרו - לא מצאתי דבר זה, לא בערכין (טו ע"ב) ולא בשבת בפרק במה בהמה יוצאה (נו ע"ב) ששם הביאו קצת מלשון הרע ולא בירושלמי דפאה, גם הרב בכסף משנה ובעל מגדל עוז לא הורו מקומו איו, ואולי דבר זה נלמד משאול ודואג, שדואג שהיה האומרו, נטרד מן העולם הוא לבדו, ושאול שקבלו, נהרג הוא ושלושת בניו". על דבריו אלו מקשה רבי ישעיה עטייה, מגדולי חכמי ארץ (ארם צובא), ומבאר בדרך אחרת (בגדי ישע הלכות דעות ז, ג): "והרב החביב בכנסת הגדולה בלשון הרמב"ם הקשה, דמהיכן הוציא דין זה, ותירץ דדבר זה נלמד משאול ודואג, שדואג שאמרו נטרד מן העולם הוא לבדו, ושאול שקבלו נהרג הוא וג' בניו. עיין שם. ולעניות דעתי דבריו תמוהים בזה, דאף על גב דדואג נטרד לבדו ושאול הוא ובניו, מכל מקום עדיין הא דדואג חמירא טובא משום דנטרד מן העולם הזה והעולם הבא, מה שאין כן הא דשאול, דאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי במחיצתי בעולם הבא ולא נטרדו כי אם מחיי שעה. ותו, דאפשר שדואג לא הוה ליה זרע של קיימא, דלא מצינו מפורש בכתובים דהוו להו בנים, ואם כן נימא דאילו הוו להו, פשיטא דהיו נהרגים ונטרדים בעוון אביהם, ואין מזה הוכחא לדברי רבינו דהמקבלו יותר מאמרו. והיותר יראה לומר בזה, דכיון דאשכחן מיהא על ידי שקבלו שאול נפיק מינה חורבה טובא דנהרגה עיר ואם מישראל בנוב עיר הכהנים שמונים וחמישה איש וכו', ובלאו הכי, אילו לא היה מקבלו, לא היו נהרגים, מינה מוכח דהמקבל יותר מן האומר". תשובה אחרת השיב מו"ר הרב איתן שנדורפי שי': יתכן לומר שקביעתו של הרמב"ם שעוון המקבל חמור מן האומר זה במקרה שהמקבל לא הסתפק בשמיעה של הדברים, אלא דאג להעבירם לאותו אדם שעליו סופר לו ובכך גרם למריבה והכשיל את המספר ב'אהנו מעשיו'. חומרת המעשה נובעת מכך שמסירת הדברים עלולה להביא לשפיכות דמים, כמו שכתב הרמב"ם בהלכה א' על דואג! אילו לא היה מקבל, ולא היה רב עם האדם שעליו סופר, היה מונע את הכל! בברכה נאמנה