לפני חצי שנה התחתנתי ולבעלי נשאר עוד הרבה זמן לשרת בצבא סדיר. בעלי משרת בקרבי וחוזר הביתה בערך פעם בשבועיים. הוא מסור כולו לצבא והוא אהוב על כולם ולכן כולם רוצים (כולל עצמו) בהתקדמותו ובהמשכו בצבא. הוריי אינם מעוניינים שאבוא לביתם כי הם מעדיפים את החופש שלהם ולכן בינתיים אני ישנה אצל הורי בעלי, אם כי אני מרגישה שלא בנוח להפריע להם יום-יום כשאני מגיעה לביתם. אני לא מסוגלת לישון לבד כי אני מאוד מפחדת וכשאני לבד אני בוכה וכועסת על כולם: על עצמי שנישאתי לחייל, על הוריי, על הצבא ואפילו שלא בצדק על בעלי ש"הכניס" אותי למצב הזה. המצב גורם לנו למריבות רבות! ידעתי שלבעלי נשאר זמן רב בצבא אך לא העליתי בדעתי שהסבל יהיה גדול כל כך! אני כל הזמן לבד ומחפשת כל יום מחדש מי יהיה מוכן לקבל אותי לישון אצלו. החודשים האחרונים היו החודשים הגרועים בחיי וכל היום אני רק בוכה ומתענה מהבדידות ומגעגועים (לעיתים באיזשהו מקום אני מקנאה בחברותיי שזכו להקים בית "אמיתי" ואני לא). אני יודעת שזה מצב זמני ושהרבה במצבי אבל אני לא מסוגלת יותר. חשוב לי לדעת מה חשוב יותר, הנישואים שלנו או הצבא? האם עליו לוותר על קרבי אף שזה יגרום לו סבל עצום ואני ארגיש רע שהוא מוותר בגללי על חלומו או שעליי לקבל את שרותו ולהמשיך לסבול? אני יודעת שהתפקיד של בעלי חשוב והשליחות עצומה ואסור לי לוותר אבל אין לי לאן ללכת!

שאלתך קשה מאוד, ולא ניתן לענות עליה בלא להכירכם. ככלל אם הצער הגדול שלך נובע אך ורק משירותו ביחידה קרבית, ואין דרך אחרת לשמח אותך, אז עדיף שיעזוב את השירות הקרבי. אבל אם יש סיבות נוספות או שיש דרכים אחרות להיטיב את מצבך ולשמחך, אז טוב שימשיך לשרת ביחידה קרבית. לפיכך טוב שתתייעצי עם רב/רבנית או אדם חכם שמכיר את שניכם.