שלום, בשבוע שעבר, לצערי הרב, התגלע ויכוח-ריב ביני לבין אבי, שיח’, הוא קם עייף משינה לא מוצלחת, והחל להתרגז ואף צעק על ילדיי ועליי. אני עניתי מה שעניתי, לא זוכרת אם באופן ראוי או לא, במקום החלטתי לארוז את חפצינו ולעזוב את בית הוריי, תוך כדי שהוא ממשיך לדבר ולומר מילים קשות, הלכתי לחדר לארוז, וסגרתי את הדלת בפניו. זה כמובן הכעיס אותו ופגע בו, בנוסף לעצם הכוונה שלי לעזוב.לאחר דיון והתייעצות עם בעלי, ולאחר זמן בו נרגעתי קצת, רציתי לברר את עניין כיבוד הורים. בעלי טוען שהיה עליי להרכין את ראשי וכבודי ולשתוק, להקשיב לנזיפות והצעקות עד שיסיים לדבר.לי זה קשה.אני יודעת שכתוב בשו"ע שכיבוד הורים מגיע עד מקומות מאוד רחוקים וקשים. השאלה היא מה היה עליי לעשות? מצד אחד- כיבוד הורים, ומצד שני- להשפיל אותי עד עפר? לעמוד בשקט ולתת לצעקות ולמילים הקשות לשטוף אותי? ומה במקרה, שלא קרה- של אלימות פיזית? גם אז התורה מצפה שנסבול בשקט כדי לכבד את ההורים? כי בעיניי מה שעברתי זו אלימות מילולית. מה הגבול? כל אדם שהיו צועקים עליו היה רוצה לברוח, להתרחק מהתוקף... מה דעת תורה? ומה עליי לעשות כדי להתפייס עם אבי? תודה רבה!

שלום רב: לא חייבים להיות בקרבת ההורים אם מערכת היחסים אינה תקינה. כיבוד הורים לא מחייב להיות זמן רב ביחד. מצוות הכיבוד עיקרא היא לדאוג לצרכים שלהם. אם אפשר בעצמנו עדיף. אם אי אפשר בעצמנו משום שיש מערכת יחסים שאינה הגונה אז לכבדם על ידי שליח. לכבדם תוך כדי שמירה על אוטונומיה ומרחק. בעלך מדבר על מידת חסידות. בכל אופן כל עוד שאנו נמצאים בקרבת ההורים וההורים מתקיפים אותנו הדרך אינה להחזיר במתקפה אלא להתרחק. [גם אם זה יצער את ההורים]. אם אדם במדרגה של מידת חסידות להיות בבחינת הנעלבים ואינם עולבים עליו יאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כל טוב