שלום כבוד הרב, במשניות בסוטה (ח ד) כתוב על מי ש"בנה בית וחכנו" או ש"נטע כרם וחיללו" שדינם כמי שנשא אישה ושנה שלימה אינם מסייעים כלל במלחמת הרשות, אפילו לא בהספקת מים ומזון. בחתן שנשא אישה קל להבין את הפטור, משום שהוא מחויב במצוות "ושימח את אשתו אשר לקח", אולם טעם הפטור בשניים האחרים יותר קשה להבנה. לכאורה ההשתתפות בצרכי כלל ישראל הינה חובה גדולה, ועל כן הכול מצווים להסתכן ולסייע במלחמה, ומסתבר שרק סיבה חשובה תפטור אדם מסיוע זה. אם כן, מה טעם הפטור? מדוע כל כך חשוב שיהיה בביתו ובכרמו באותה שנה?

לשואל שלום, על שאלתך מה מיוחד דווקא בשלושה אלו שפטורים מן היציאה למלחמה, משיב סבי מורי ר' אשר וסרטיל בספרו "ברכת אשר" על התורה (דברים כ, ה) אגב הסבר דברי רש"י, וזו לשונו: רש"י ד"ה ואיש אחר יחנכנו, ודבר של עגמת נפש הוא זה. ע"כ. הרבה תמהתי על דיבור זה, כלום פציעה או מוות ח"ו בשדה הקרב אינם דבר של עגמת נפש, לפצוע או לשאירי החלל? וצריך לומר שלא עצם אי-חינוך הבית על-ידי עצמו הוא הדבר שיש בו משום עגמת נפש, אלא תוצאתו, שכן הוא עלול לגרור אחריו ניסה, שלו ובשל כך של אחרים, וזוהי עגמת הנפש. אכן מעין זה אצל ראב"ע על אתר. ונראה שכוונת רש"י וראב"ע בדבריהם לתת טעם גם לנושא אישה ונוטע כרם ולא רק לחונך בית. וכתב על פסוק זה הרב יהודה שביב שי' בגליון "שבת בשבתו", אחר שהזכיר דברי מהר"ל ב"גור אריה" ודברי ראב"ע, כי הפטור של שלשתם - בונה בית, נוטע כרם ונושא אשה - הוא כדי להעמיד זה מול זה, מלחמה שפירושה הרס וחורבן מול שלושה אלה שעוסקים בבנייה, אם באבן ואם בצומח ואם בחיים, ולאפשר להם להמשיך בעיסוקם זה. תשובה אחרת משיב הריב"א בפירושו לתורה שם בשם הרמ"ק, וכה דבריו: "מי האיש אשר בנה וגו'. תימה: למה הקפיד הכתוב על אלו יותר ממי שנולד בכור ולא פדאו או קנה לו טלית ולא תלה בו ציצית וכן הרבה? ויש לומר: ראה משה רבנו שהיה עתיד להוכיח ישראל בתוכחות בג' דברים הללו כדכתיב: 'אשה תארש ואיש אחר ישגלה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו'. לפיכך היה מזהיר ישראל ואומר: מי שיש לו אחת משלשה דברים הללו אל ילך במלחמה שאם ח"ו ינגף יאמרו ישראל כבר התחיל בנו קללת משה ומעתה אין לנו תקומה לפניהם. כך פירש רבי משה מקוצי". בברכה נאמנה