דיני "שומע כעונה" במצבים שבהם אסור לברך

האם כל הכללים שחלים על אדם שמברך או מתפלל חלים גם על אדם שיוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה"? למשל, האם מי שנצרך לנקביו יכול לשמוע קידוש או הבדלה? (הבאו"ה (קד,ז ד"ה "ויהא") מסתפק בזה ולא מכריע)

תשובה: לשואל, שלום! שאלתך נוגעת למגוון מצבים: שמיעת ברכה בראש מגולה, בידיים שאינן נקיות, במקום מטונף או כנגד צואה וכדומה, ערום או כנגד ערווה, או כשנצרך לנקביו כפי שציינת. בחלק מאלו מצאנו חילוקי דעות בפוסקים, ובחלק אחר הכל מסכימים שהשומע אינו יוצא ידי חובה אם לא היה ראוי לברך בעצמו: א. ידיים שאינן נקיות - בשאילתות (יתרו, נד) כתב שהמברך ברכת המזון צריך ליטול ידיו לפני כן, משום הזכרת שם ה' בברכה, בניגוד לשומעים (שבהם הנטילה אינה משום קדושה אלא משום סכנת מלח סדומית בלבד). דבריו הובאו להלכה ברשב"א בתורת הבית (בית ו שער א ושער ה, מהדו' מוה"ק עמ' תרצח ועמ' תשלט). אולם הבית חדש (או"ח סי' קפא) תמה עליו: "הלא קיימא לן דשומע כעונה, וכשם שהמברך מזכיר השם - כך השומע ועונה אמן אחר כל ברכה וברכה חשוב כאילו הזכיר את השם", וצריך גם כן נטילת ידים. ב. ערום או כנגד הערווה - אסור לכל הדעות (ש"ך יו"ד סי' א סקל"ז, משנה ברורה סי' עה סוף ס"ק כט, וביאור הלכה בהקדמה לסי' עד, אות א). ג. ברכה בגילוי הראש - הרמ"א (דרכי משה או"ח סי' קפג סק"ב) מתיר זאת לשומע, ואילו הב"ח שם תמה עליו, לשיטתו הנ"ל, שהשומע הוא כעונה ממש ואסור בגילוי הראש. ד. כשנצרך לנקביו - כפי שציינת, הביאור הלכה מסופק בזה. ה. במקום מטונף - הריטב"א בסוכה לח,ב כתב: "אם אינו ראוי לענות, כגון שאינו נקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק - אינו יוצא בשמיעה" (ובהמשך הביא מחלוקת הפוסקים לגבי המתפלל, האם יוצא בשמיעה תוך כדי תפילתו, ובזה נפסק להלכה בשו"ע סי' קד ס"ז שרשאי לשמוע ולצאת ידי חובה תוך כדי תפילתו, אך ניתן להבין מדבריו שלגבי מי שאינו נקי הכל מודים שאינו יוצא ידי חובה). כמו כן משמע ברמ"א בסי' עט ס"א, שאי אפשר להיות "שומע כעונה" ליד צואה, עיין שם במגן אברהם סק"ד ובמחצית השקל, וכן במחצית השקל סי' רעג סקי"ג. ו. כשערוותו מכוסה אבל אין חציצה בין לבו לערוותו ("לבו רואה את הערווה") - ראה מחלוקת אחרונים שהובאה בספר 'אישי ישראל' פרק נה סעיף מא והערות קכא-קכב. מסקירה זו מתברר, שבמצבים שבהם יש איסור תורה להתפלל ולברך (כנגד ערווה וצואה) - הכל מודים שגם השומע אינו יוצא ידי חובה, ואילו במצבים בהם האיסור הוא מדרבנן (ידיים שאינן נקיות; לבו רואה את הערווה - שהוא מדרבנן, כמבואר בבה"ל בהקדמה לסי' עד אות ב; גילוי הראש; והנצרך לנקביו - ראה בה"ל סי' צב ס"א ד"ה היה, שאיסורו מדרבנן) יש חילוקי דעות וספקות. ועיין בפרי מגדים (או"ח סי' קפג משב"ז סק"ג) שהעלה אפשרות לחלק כאמור בין דאורייתא לדרבנן, והסיק שיש להחמיר בכל אופן. ביסוד הדברים עומדת השאלה מה טיבו של חידוש זה ש"שומע כעונה"? הדבר ניתן להבנות שונות: א. השומע נחשב כאומר בעצמו. ב. אין חיוב אמירה, אלא אמירה או שמיעה. ג. יש חיוב אמירה, והשומע אינו כאומר בעצמו, אלא שבמצוות אלו של דיבור חידשה התורה שניתן לקיימן בהצטרפות למעשהו של האומר, שהוא כעין שליח לקיים את המצווה עבורנו (אע"פ שבדרך כלל במצווה שבגופו אין קיום על ידי שליח). משל למה הדבר דומה? לקבוצה שרוצה לומר את דברה בפני המלך, שבאה לפניו וממנה אחד ממנה לומר את דברו בשם כל הקבוצה, ובהיותם שם הם מביעים את תמיכתם במה שנאמר. לפי ההבנה הראשונה מסתבר להחיל על השומע את כל דיני העונה, וכך סובר הב"ח הנ"ל. לפי ההבנה השניה או השלישית יש לדון האם גם בשמיעה קבעה התורה אותם סייגים שקבעה לאמירה, ונראה שהפוסקים שהקלו או הסתפקו במצבים שונים סוברים כך (ובהתאם להכרעת השו"ע הנ"ל ששמיעה לצאת ידי חובה איננה הפסק בתפילה, משום שאינו כעונה ממש). למעשה, נראה שלכתחילה השומע צריך להתנהג כאילו הוא מברך בעצמו (וכן הורה ב'אישי ישראל' פנ"ה הערה קכב בשם הגרש"ז אוירבך לגבי "לבו רואה את הערווה"), אבל בדיעבד או בשעת הדחק ניתן לסמוך על המקילים בארבעת הפרטים הנ"ל שאיסורם למברך בעצמו הוא מדרבנן: נצרך לנקביו, גילוי הראש, ידיים שאינן נקיות ולבו רואה את הערווה.