בפרשת נח (פרק ח פס’ כא) כתוב: וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. מדוע רק כשה’ מריח את ריח הניחוח הוא כביכול נרגע, פעולה כזו דומה (להבדיל) לאדם שכועס ואז מרגיעים אותו עם משהו שהוא אוהב...

לשואל שלום, מובן שאין מדובר כאן על ריח במשמעותו החומרית, אלא 'דברה תורה כלשון בני אדם'. אדם המנדב קרבן לה' הרי הוא עושה נחת רוח לפני ה' (ראה זבחים מו ע"ב ורש"י שם). הריח הטוב העולה כלפי מעלה מעיד על רצונו הטוב של המקריב החפץ לרצות את קונו ולעשות רצונו. בברכה נאמנה