שלום, לא מזמן אימצנו גור כלבים מקסים ובעמותה שבה אימצנו אותו החתימו אותנו על טופס שבו כתוב שאם לא נסרס אותו עד דצמבר- נועמד לדין (כך נהוג בכל העמותות). אני יודעת שאסור לסרס את הכלב ומצד שני, בכל מקום בו קראתי כתוב שצער בעלי חיים ופיקוח נפש אכן מאפשרים זאת (בהנחה שהוטרינר או בעל הכלב גוי) בהנחה שהכלב מתוסכל כיוון שהוא מיוחם ורודף אחרי כלבות- זהו לא צער בעלי חיים? שכן הוא סובל באופן תמידי. בנוסף- כלבים לא מסורסים- מתרבים וכך מגיעים כלבים רבים לרחובות, דבר שגורם להפצת מחלות (כלבת) ומזיקים (קרציות, פרעושים וכו) שלא נדבר על כך שכלבים שאין להם בעלים יכולים להזיק (לנשוך, להרוס וכו) - האם הדבר אינו פיקוח נפש? איך אפשר, כאדם דתי וגם כאדם אוהב חיות שרואה מדי יום את הכלבים שנזרקים למכלאות ומומתים לאחר מכן, ליישב את הדילמה הזו. האם עפ"י ההלכה עדיף מצב בו כלבים מומתים מאשר מצב בו וטרינר גוי מסרס את הכלב? (מתנצלת אם השאלה נשמעת בטון כועס או ביקורתי- אני באמת שואלת מרצון להבין)

לשואלת, שלום! 1. ראשית, אין צורך להתנצל. ניכר מן השאלה שהיא נובעת מרצון אמיתי להבין ולא לקנטר. 2. בהתנגשות בין ערכים שונים (בדוגמא שלפנינו: איסור הסירוס, צער בעלי חיים, שלום הציבור) יש לברר את הדברים הן מבחינה מעשית (מהו הנזק בכל אפשרות) והן מבחינה תורנית, מהו סולם הערכים הנכון על פי התורה, כפי שהוא משתקף בהלכה. 3. נאמר בתורה על בעל חיים שיש בו מום באברי הרבייה, שלא זו בלבד שאסור להביא אותו לקרבן אלא גם "בארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד), ופירוש הדבר שיש איסור מן התורה לפגוע באברי הרבייה של בעלי חיים. לעניין זה אין הבדל בין בעל חיים טהור (המותר באכילה) לטמא (האסור באכילה, ראו רש"י בויקרא שם ובגמרא בחגיגה יד ע"ב). תוקפם וחומרתם של איסורי התורה אינם תלויים בהבנתנו. ובכל זאת, אציין יסוד רוחני שמשתקף מאיסור זה: אין לפגוע בעולם הטבע בצורה שמשנה את הבריאה ומונעת את התפתחותה הטבעית. בפרט אם נתפוס את האיסור כהרחבה לאיסור הסירוס בבני אדם, נלמד מכאן עד כמה התורה מקדשת את חיי המשפחה ומטילה על האדם אחריות לעשות את שביכולתו להבאת צאצאים. 4. ככל איסור תורה, אין להתיר זאת משום שיקול כלשהו פרט לפיקוח נפש. צער בעלי חיים, לעומת זאת, איננו סיבה מספקת להתיר איסור תורה. אמנם יש גם איסור מן התורה לצער בעלי חיים, אבל מובנו איסור לעשות פעולה אקטיבית המצערת בעל חיים. לעומת זאת כאשר בעל החיים סובל בגלל נסיבות אחרות, ויש בידינו האפשרות לעשות פעולה שתחסוך ממנו צער - הדבר אינו מתיר איסורים מן התורה (אך הוא מתיר איסורים מסוימים מדרבנן, כמבואר בגמרא במסכת שבת קכח ע"ב). כמו כן, הריגת בעלי חיים המזיקים לבני אדם מותרת ואינה כלולה באיסור צער בעלי חיים, כשם שמותר לשחוט בעל חיים כשר לשם אכילת בשרו. 5. פיקוח נפש המתיר איסורים הוא כאשר יש סכנה מוחשית לחיי אדם וכאשר אין דרך מותרת למנוע אותה. החששות שהעלית מהפצת מחלות וכדומה אינם עומדים בקריטריונים הללו. הדבר מוכח מדברי חז"ל (בבא מציעא צ ע"ב) שאסרו לסרס שוורים, למרות שגם לגביהם ניתן לטעון שיש סכנה מסוימת שינגחו בני אדם והסירוס מפחית אותה. מכאן שחששות רחוקים כאלה אינם מספיקים להתרת איסור תורה מוחלט. אציין עוד שלפי הידוע לי, ולא בדקתי זאת לעומק ואפשר שאני טועה, ברשויות מקומיות שמטפלות ביעילות בפינוי האשפה אין התרבות חריגה של חתולים. 6. גם העשייה על ידי וטרינר גוי אסורה, משני טעמים: א. לפי חלק מהדעות בדברי חז"ל גם לגויים נאסר לסרס בעלי חיים (דעת רבי חידקא בסנהדרין נו ע"ב, ועל הכרעת ההלכה במחלוקת זו דנו הרמ"א באבן העזר סי' ה סעיף יד ובית שמואל שם ס"ק טז). ב. גם אם להם הדבר מותר, אסור לבקש זאת מהם (כמפורש בגמרא בבבא מציעא הנ"ל), כמו שבהלכות שבת יש איסור מדרבנן לומר לגוי לעשות מלאכה עבורנו. יש שהתירו למכור את בעל החיים לגוי בלי לבקש ממנו את הסירוס בידיעה שלאחר מכן הוא יסרס את בעל החיים, אך מפשט דברי הראשונים נראה שההיתר הוא דווקא כאשר בעל החיים יישאר של הגוי, ולפחות לתקופה מסוימת הוא ירוויח מהסירוס, וכך ניתן לומר שהוא עושה זאת עבור עצמו ולא עבור היהודי (ראו רמ"א שם בשם הגהות מיימוניות, תרומת הדשן סי' רצט, ושו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יורה דעה סי' קלה); ויש שהקלו גם כאשר מוכרים את הבהמה לגוי לזמן קצר והיא נשארת של ישראל (שו"ת חתם סופר חו"מ סי' קפה - ולא התיר למעשה, אלא שלא למחות ביד העושים כך, וכשהוא 'הפסד מרובה' - ו'האלף לך שלמה' אה"ע סי' כג). 7. אציין שראיתי תשובה של רב בן ימינו המתיר לומר לוטרינר גוי לבצע את הסירוס, בדומה להיתרים שונים שנאמרו בהלכות שבת באמירה לגוי כדי למנוע מחלה. לפי ידיעתי זוהי דעה שאיננה מקובלת בפוסקים, ולעניות דעתי הדיון בגמרא (בבא מציעא צ ע"ב הנ"ל) ובראשונים על סירוס שוורים מוכיח שלא כדבריו. בוודאי מוטל עלינו למנוע מחלות, אבל יש דרכים אחרות למנוע אותן (ראי לעיל סעיף 5 ולהלן סעיף 8); ואם נניח שהחזקת חיות מחמד גורמת בהכרח למחלות, ונניח תיאורטית שאין שום דרך למנוע זאת פרט לסירוס, התוצאה ההלכתית תהיה איסור על החזקת חיות מחמד. 8. מה שמותר על פי ההלכה הוא לבצע פעולה של 'סירוס זמני' - עיקור הורמונלי על ידי זריקות שניתנות לחיית המחמד מעת לעת (הערת דודי הרב יעקב אריאל בשו"ת 'חבל נחלתו' ח"ז עמ' 142). 9. אם מאיימים עליכם בלקיחת הכלב והחוק עומד לצידם, מותר לכם לאפשר לעמותה לקחת אותו ולעשות כרצונם מאחר שממילא התוצאה הסופית תהיה זהה, אבל אין לשתף פעולה באופן אקטיבי עם מעשה הסירוס. ואם לאחר שלקחו את הכלב לסירוס אתם יכולים להשפיע עליהם שהדבר ייעשה על ידי גוי - נכון לעשות כך, ואפילו בתוספת תשלום. 10. הדיון כאן מתייחס לסירוס זכרים. לגבי נקבות קיימים שיקולים נוספים שאין מקומם במסגרת זו. 11. הערה בשולי הדיון ההלכתי: לעיתים יש מידה של צביעות בטענה על צער בעלי חיים בהקשר זה. יתכן שאת מחזיקה את הגור אצלך רק מתוך רחמנות, ותבורכי על כך, אבל רוב האנשים שמחזיקים חיות מחמד מגבילים את בעלי החיים הללו ושוללים מהם את החופש רק להנאתם האישית של בעליהם. כמובן, הם מעדיפים לעשות זאת בדרך שבה בעלי החיים יסבלו פחות, אבל בסופו של דבר מחזיקים בעל חיים בתנאים שאינם נוחים לו רק עבור הנאת הבעלים. וכשזה מגיע לעניין הלכתי - פתאום השיקול של צער בעלי חיים מקבל משקל. אוסיף עוד: לפעמים גידול חיות מחמד יוצר אצל הבעלים אשליה של נפש קרובה שמהווה תחליף לבני אנוש. הדאגה לבעל חיים עלולה לתפוס את מקומו של הרגש הטבעי שמדרבן אותנו להוליד ילדים ולהשקיע את כוחנו בגידולם וחינוכם; וזה מתקשר להסבר הנ"ל על איסור הסירוס. מותר לגדל בעל חיים להנאתך (כשאינו מזיק לזולת), אבל צריך לוודא שהחזקתו איננה יוצרת שיבוש של סולם הערכים התורני. אני מדגיש שאין בכוונתי להטיף לך מוסר, מאחר שאינני מכיר אותך, אבל מאחר ששאלה זו עולה פעמים רבות ומתפרסמת באתר ציבורי ראוי להניח את הדברים על השולחן לתשומת לבו של מי שהדברים קשורים אליו. תוספת: נודע לי שכיום קיים פתרון של סירוס זמני למשך מספר חודשים או שנה על ידי שבב שהוא נושא. ראו באתר http://www.smadartal.co.il/?categoryId=60700