שאלה
בס"ד
נכבדי,
מזה מספר שנים אני מחפשת תשובות לשאלות הבאות, המתיחסות לשעיר המשתלח שמת מות טבעי מחוץ לירושלים, בדרך אל הצוק:
1. מה המשמעות ההלכתית של מוות כזה בדרך לצוק?
2. האם יש לסחוב את גויתו של השעיר עד לצוק ולזרוק אותה משם?
3. אם כן – האם יש הבדל בין הסוכות הקרובות (נניח לצורך הענין - בין הסוכה השניה ובין הסוכה השלישית) ובין הסוכות הרחוקות (נניח - בין הסוכה השמינית לתשיעית)?
4. האם השעיר המת הושאר כך סתם במקום בו נפל מת? או?
5. אחד הרבנים אותו שאלתי את השאלות אמר לי, שלפי הדין יש לקבור חטאת צבור שמתה. ת"ח אחר אמר לי שאיננו מכיר הלכה כזאת. אם כן – אודה על מראה מקום לקביעה / הלכה זו. ואם אמת הדבר - האם היה צריך להביאו לקבורה כמו חטאת צבור שמתה? האם יש לשעיר מעמד של חטאת ציבור שמתה? במקרה זה – האם האיש העתי היה אמור להשאר לשמור עליו, ואם כן – עד מתי? היכן נקבר השעיר?
6. אם האיש העתי היה אמור לעזוב את גוית השעיר במקום בו מת, לאיזו סוכה היה הולך – זו שממנה הגיע או לסוכה הקרובה ביותר (גם אם זו הסוכה הבאה)?
7. האם הודיעו לכהנים ו/או לצבור כלו בביהמ"ק על מותו של השעיר בדרך? אם כן – איך? האם היו קודים שונים בנפנופי הסודרים?
8. במקרה של מות טבעי כזה, האם לשון הזהורית הלבינה, ואם כן – מתי?
9. האם יש הבדל בין שעיר שמת בתוך ירושלים אך מחוץ לבית המקדש ובין שעיר שמת בדרך, מחוץ לירושלים? אם כן – מה ההבדל(ים)?
ברור לי שהשאלות הללו נשמעות קצת תמוהות, אך מאז עלו בדעתי ביוה"כ תשס"ט הן באמת מטרידות אותי. נסיתי לברר זאת בדרכים שונות, אך ללא הצלחה. אודה על מקורות ומראי-מקומות מדויקים לכל תשובה, כדי שאוכל ללמוד אותם.
בתודה ובברכה,
תשובה
לשואל שלום,
למקרא שאלתך נועצתי במו"ר הרב איתן שנדורפי שי' ואלו המסקנות שעלו:
הגמרא במסכת יומא (מ ע"ב) מביאה מחלוקת בשאלה מהו הרגע בו נחשבת עבודת שעיר המשתלח כעשויה - אם משעת זריקת הדם של השעיר לה' או משעת הוידוי עליו, לאמור, אם מת השעיר לפני הוידוי או זריקת הדם נחשב פסול בקודש והוא בשריפה (ראה משנה בסוף תרומה). ומובן שאין שורפים אותו בעצומו של יום אלא מחכים למחרת.
אבל אם מת השעיר לאחר מכן נעשתה מצוותו והוא מותר בהנאה כדין שעיר שנשתלח כבר ונעשה איברים איברים, שמותר ליהנות ממנו (ראה רמב"ם עבודת יוה"כ ה, כב). וכיון שנעשתה מצוותו מובן שאין צורך להעלותו לצוק. משאירים אותו במקומו עד למחרת והאיש העתי חוזר לסוכה האחרונה שממנה יצא ונשאר שם עד מוצאי יום הכיפורים (ראה רש"י יומא סז ע"א).
בפשטות אין צורך בהודעה שונה כשמת השעיר, כיון שעל כל פנים נחשבת עבודתו עשויה, ויכול הכהן הגדול להמשיך בעבודתו. נראה שלשון הזהורית היתה מלבינה עם מותו של השעיר שכן עם מותו נתכפרו עוונות ישראל ומלאכתו נחשבת עשויה.
בברכה רבה
