שלום רב ושבוע טוב.... ברצוני לשאול מספר שאלות בנושאי תפילה.. 1.בתפילת פיטום הקטורת יש כמה פעמים המילה "אשה" לדוגמא : "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו..." מה הפירוש המילה הזאת? 2.באיזה מילה בידיוק משתחווים כשאומרים בשמונה עשרה את הברכות "מודים" והטוב שמך"? 3.האם גם ב"שפתי תפתח ופי יגיד.." משתחווים ואם כן אז באיזה מילה? 4.אם שוכחים להשתחוות חוזרים לברך עוד פעם או לא חוזרים? 5.בווידוי בתפילה מכים על החזה בצד שמאל עם יד ימין? ואם כן כמה פעמים מכים? 6.ותפילו ובברכות הרבה פעמים אומרים ברכה להקב"ה עם לשון נקבה לדוגמא בברכת מעין שלוש "ועל ירושלים עירך ועל הר ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך..." למה זה בלשון נקבה? תודה רבה מראש

לשואלת, שלום! 1. פירוש המילה "אִשֶּׁה" - עולה באש, מוקרב על המזבח ונכלל באש הבוערת עליו. 2. ההשתחויה בברכת 'מודים' - בהתחלה - במילה 'מודים', ובסוף - במילים 'ברוך אתה'. 3. באמירת הפסוק "ה' שפתי תפתח" אין צורך להשתחוות. 4. מי ששכח להשתחוות ב'מודים' וטרם סיים את הברכה - לא מצאתי על זה דיון מפורש. ברור שבדיעבד מי שלא השתחווה יצא ידי חובה (ראו למשל שו"ע או"ח סי' קיג ס"ח), אבל השאלה היא האם מי שלא סיים את ברכת מודים יחזור לתחילתה וישתחווה; ומסתבר שכן. ברם, מי ששכח להשתחוות בחתימת ברכת 'מודים', וכן בפתיחה ובחתימה של ברכת 'אבות', לא יחזור על המילים "ברוך אתה ה'" על מנת להשתחוות. הבן איש חי (בספרו 'עוד יוסף חי', פרשת בשלח סעיף ד) חידש שמי שלא כרע בסיום ברכת אבות יכרע בסיום ברכת "אתה קדוש", משום שכל שלוש הברכות הראשונות נחשבות כברכה אחת. וזהו חידוש גדול, ומשתיקת שאר הפוסקים בעניין זה משמע שלא סברו כך (העיר על כך בקצרה בספר 'כרע רבץ' עמ' קפד). 5. הכאה בוידוי - בזמן הוידוי נהוג להכות על הלב ביד ימין, פעם אחת בכל מילה (אשמנו, בגדנו, וכו'). הדבר נועד להמחיש שהחטאים נובעים ממחשבות לא טובות, והלב, כמושג מושאל לרצונות ולמחשבות, הוא זה שצריך תיקון על מנת לתקן את המעשים (מקורות: משנה ברורה סימן תרז ס"ק יא וילקוט יוסף, תפילה ח"ב, סימן קלא סעיף ח). 6. שאלתך היא לפי מנהג עדות המזרח שאומרים "עירָךְ" בעוד האשכנזים אומרים "עירֶךָ" (גם אצל אשכנזים יש תפילות כמנהג עדות המזרח, כגון "מודים אנחנו לָךְ" ובהושענות ובסליחות "למען אמיתָּךְ" וכו', וכן אצל אשכנזים 'נוסח ספרד' בקדושה: "נקדישָך"). לא נכון שזוהי לשון נקבה. לנקבה היה נכון לומר: "עירֵך", "מזבחֵך", "נקדישֵך". זוהי לשון זכר בסגנון עתיק, שבו צורת הקניין לזכר (כלומר, דבר ששייך לְךָ) היא ב - ך שוואית וקמץ לפניה. בתנ"ך צורת הקניין לזכר היא בדרך כלל כמקובל בשפת ימינו, כמו "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ", אבל במילים "בך" ו"לך" בתנ"ך פעמים רבות (בערך שליש מהמופעים) גם לזכר מנוקד ב - ך שוואית וקמץ לפניה, כמו בדברי ה' לאדם הראשון: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח), וכן "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ" (דברי הימים א כט,יג, ומכאן גם לתפילת העמידה), וכן "וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ" (דברים כח, ס). זהו הניקוד כאשר מילים אלו מופיעות בטעם מפסיק (כגון סוף פסוק, אתנחתא, סגול, זקף קטון). לעומת זאת בלשון המשנה, על פי כמה כתבי יד מנוקדים, צורת הקניין הקבועה לזכר היא "חברָךְ". מסתבר שנוסח עדות המזרח משמר את סגנונם של חז"ל, אם כי אינני מומחה בתחום כדי לומר זאת בוודאות.