אני בת 58. לפני 3 שנים בני בכורי נפטר עקב מחלה מאוד קשה במוח. מאז האמונה שלי התנפצה לרסיסים. אני לא מתפללת יותר ובקושי מכסה את הראש. עשינו למענו כל מה שיכולנו (מלבד הטיפולים הרפואיים, כמובן). אני צרפתייה וקשה לי לקרוא אך למרות זאת נלחמתי והתפללתי למענו 3 פעמים ביום את פיטום קטורת וקראתי תהילים. רב בירושלים ערך לו תיקון כרת (הוא ביקש 7,000 ש"ח לתמוך באברכים ושילמנו למרות מצבנו הכספי). בכיתי ללא סוף כי באמונתי הפשוטה סברתי שדמעות של אימא לא הולכות ריקם. מדוע בכל זאת בני שכל כך אהבתי נלקח ממני בעודו בן 32 ללא אישה וילדים ורק סבל צרוף שאפילו השטן לא ברא? בני נפטר כשהוא שוקל 25 ק"ג! הוא נרקב חי במיטה עם פצעי לחץ מפלצתיים שכירסמו בגופו. הוא למד בישיבת מכון מאיר ובמרכז הרב. למד ללא סוף. בכל צעד ושעל של חייו התורה הייתה קיימת. היכן כל הדמעות שהזלתי? חכמים אומרים שדמעות לא הולכות ריקם. למה בכלל הייתי צריכה להתפלל אם כבר נגזר דינו?

כל מה שעשית היה טוב ונכון ולא היה לחינם. אף תפילה לא שבה ריקם, אף על פי שבנך נפטר, התפילות מלוות אותו במרומים ומועילות לו. אין אנו יודעים למה ריבונו של עולם לקח אותו אבל אנו יודעים שהכל לטובה ואין להצטער על המת יותר מידי. זה לא נכון, זה גם לו לטובתו. צריך לקבל את דינו של הקדוש ברוך הוא באהבה ולדעת שהייסורים שהבן עבר זיככו אותו והוא עלה זך וטהור לעולם הבא. וגם היסורים שהמשפחה עברה זיככו את המשפחה. וצריכים אתם לחיות מעתה בדרגה יותר גבוהה ולראות גם כמה דברים טובים יש לכם ולשמוח בהם וזה יעשה גם נחת רוח לבן שלכם במרומים. ואם אתם ממשיכים להצטער עליו כאשר הוא נמצא בעולם שכולו טוב אתם עושים לו צער. התחזקו והתנחמו וד' ישלח לכם נחומים.