בס"ד שלום לכבוד הרב. רציתי לשאול מה הגדר של עיקר האמונה "תורה מן השמיים". המקורות שראיתי הם הגמרא בסנהדרין שאומרת שכל האומר אין תורה מן השמיים וכו’ אפילו פסוק אחד וכו’ הגמרא במגילה לא : שמשנה תורה משה מפי עצמו אמרה, ויש את המחלוקת על השמונה פסוקים מ"וימת משה" בדברים מי אמרם, יש את דעת הרמב"ם ורוב הראשונים והאחרונים שיש להאמין שכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל משה אמרה מפי הגבורה בנבואה. [ולכאו’ דברי הגמ’ במגילה לא כפשוטם וגם לא נפסק כאומר ששמונה הפסוקים האחרונים יהושע כתבם וכו’] יש את האוה"ח הקדוש בתחילת דברים שאומר שמשנה תורה משה אמרה מפי עצמו ולכאו’ תופס את הגמ’ במגילה כפשוטה אז מה ההסבר של הגמרא בסנהדרין, [יש עליו איזה תירוצים] האב"ע בתחילת דברים בעניין 12 הפסוקים שיש כל מיני הסברים בדבריו אך אפשר [לפי רי"ט עלם] שהתכוון שיש פסוקים שלא משה כתבם. לסיכום: האם יש להאמין שכל התורה עד לעיני כל ישראל ניתנה למשה בשנת הארבעים ע"י: נבואה/ רוח הקודש/ שכינה מדברת מתוך גרונו, או שיש דרך אחרת להבין את הדברים כמובן ע"פ דברי חכמינו וכו’ לדוגמא שיש להאמין שכל מה שמשה אמר מפי ה’ הוא אכן מפי ה’, אך אין צורך להאמין שכל אות נתונה מן השמיים? ואם כך ,לפי זה מהי מצוות כתיבת ס"ת? תודה רבה.

לשואל, שלום! השיטה המרכזית בחז"ל ובראשונים ובאחרונים היא שהכל מאת ה' למשה אות באות, אבל אין לומר שגדולי ישראל שסברו קצת אחרת, כל אחד כעניינו, נזרקה בהם אפיקורסות ח"ו. בעניין זה אני ממליץ לך לעיין בספר 'עד היום הזה' מאת הרב אמנון בזק הי"ו, פרק ראשון ושני (אם כי חלק מראיותיו במדרשי חז"ל מפוקפקות לענ"ד), וכן במאמר 'סוד השנים עשר לראב"ע' מאת הרב שמריה גרשוני (יצא לאור בימים האחרונים בתוך 'אסיף', שנתון איגוד ישיבות ההסדר, כרך א'; נמצא גם ברשת), שתחמו את 'גבולות הגיזרה' של הדיון. המימרא ש"קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן" אין פירושה בהכרח שה' לא אמר לו לכתוב זאת בתורה. הדברים נאמרו תחילה ביוזמת משה, ואח"כ נצטוה מפי הגבורה לכתוב הכל ולכלול בתורה. כשם שמובאים בתורה דברי לבן ופרעה, להבדיל, ו"פרעה מפי עצמו אמרן" ואעפ"כ הם תורת ה' כי ה' ציוה לכתוב בתורה את דברי פרעה בלשון זו. בהבדל 'קטן', שדברי פרעה מובאים בתורה בסגנון שמבקר אותו ומציין את רשעותו ואילו דברי משה רבנו ע"ה מובאים בתורה עם 'הסכמה' של הקב"ה. בדעת הרמב"ם, שסבר לכאורה שאפילו הסובר ששמונה פסוקים אחרונים שבתורה יהושע כתבם הרי זו אפיקורסות, נראה שסבר שהגדרת אפיקורסות אינה אחידה בכל דור ודור, וייתכן שאמירה מסוימת הייתה בדור מסוים בגדר טעות לגיטימית שאיננה מוציאה את אומרה אל מחוץ לגדר וכעבור תקופה מסוימת דינה ככפירה, מאחר שכבר התפשטה בישראל הדעה הנכונה יותר. כך נראה גם מדבריו לגבי מאמיני הגשמות (עיין מורה נבוכים ח"א פל"ו, שפרסומו של תרגום אונקלוס הוא עילה להחשיב את המגשימים כאפיקורסים) וכן גם לגבי ביאת המשיח (בניגוד לאמורא הלל שאמר ש"אין להם משיח לישראל"). על דעת האור החיים הקדוש עיין גם בפירושו לדברים לד, ו. אציין, כפרפראות לחכמה, ששאלתי פעם את הרב שמואל יניב, העוסק בחשיפת דילוגי אותיות שבתורה, האם יש הבדל כלשהו בממצאים בין ספר דברים לשאר ספרי התורה, והשיב בשלילה. לעניין מצוות כתיבת ס"ת אין שום נפקא מינה ולית מאן דפליג שהיא מב' דבראשית עד ל' דלעיני כל ישראל ללא שום שיור. בימינו ראוי לעניות דעתי להדגיש במיוחד את המשך דברי הרמב"ם ביסוד השמיני על תורה מן השמיים (ובהרחבה בהקדמתו למשנה), והוא התורה שבעל פה: הפרטים העיקריים הנוהגים למעשה בכל מצווה ומצווה, אלו שלא מצאנו בהם מחלוקת בחז"ל, חזקתם שהם נמסרו למשה בסיני ואין בסמכותו של דור כלשהו לשנות אותם.