שלום לכבוד הרב, לפני הכניסה לארץ יעקב מצווה את בני ביתו להסיר את אלוהי הניכר מתוכם, אבל מה קרה עד אז? איך יעלה על הדעת שרחל עקרת הבית שגנבה את התרפים בתחילת הדרך ויעקב שהיה שלם- נתנו לאלוהי ניכר מקום במשפחתם? ועוד- מדוע לא ביערו את הע"ז אלא טמנו אותה באדמה?

לשואל שלום, אלהי הנכר הללו הגיעו לבית יעקב משלל שכם, כמבואר ברש"י (בראשית לה, ב). בעל "באר בשדה" מבאר שהם לקחו את אלהי הנכר עמהם כי חשבו שימצאו גוי שיבטל אותם ויתיר אותם בהנאה, אך יעקב החליט להחמיר על עצמו ולנהוג בזה כעבודה זרה של ישראל שאין לה ביטול עולמית (עיין שולחן ערוך יו"ד קמו, ב). ולפי רמב"ן (בראשית לה, ד) מדובר בעבודה זרה שכבר נתבטלה והותרה להם ואף על פי כן חפץ היה יעקב אבינו להטהר גם ממנה, זו לשונו: "ויטמון אותם יעקב - עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג ב). והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע". בדרך זו הלך גם רבנו בחיי, אלא שבסוף דבריו מביא הסבר נוסף ובו נדרש אף לשאלתך השניה אודות ההטמנה באדמה, ואלו דבריו: "או יש לפרש כי אפילו היתה עבודה זרה ממש שהיא אסורה בהנאה, לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה, וא"א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו. בברכה נאמנה