ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם להרחיק מבית הכנסת את המפטפטים בתפילה? | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י"ד כסלו תשע"ד

האם להרחיק מבית הכנסת את המפטפטים בתפילה?


הרב עזריה אריאל

שאלה:
במהלך קריאת הלכות סטנדרטית בבית הכנסת לקראת סיום תפילת שחרית, הקריא הקורא על גודל החומרה בדיבור בבית הכנסת ובמהלך התפילה. לסיום, חתם בהחלטה מן הספר ש״עדיף שהמדברים לא יבואו בכלל לבית הכנסת״.
באותו בית כנסת, ולמען האמת - בתור עיר פריפריה - אין ספק שדיבור בתפילה זו תופעה בעייתית. אך לעניות דעתי, יש לשים לב לצורה שבה דברים נאמרים, ובטח להכללות שכאלו ״עדיף שהמדברים לא יבואו בכלל לבית הכנסת״.
בסיטואציה שבה רוב אנשי העיר מחזיקים בהליכה לבית הכנסת כמקור אחרון ליהדות, כנקודת חיבור בשבוע של אורח חיים חילוני למראה - אני בהחלט מרגיש שאמירה זו היא בעייתית.
אשמח אם הרב יוכל להפנות אותי למקורות הדנים בעניין זה, ולהדריך אותי כיצד ניתן לשמור על כבוד בית הכנסת תוך כדי שמירה על החיבור הדק הזה של אותם אנשים אל העולם היהודי.

תודה רבה מראש!

תשובה:
לשואל, שלום!

נושא זה אינו זקוק למקורות אלא לשיקול דעת עדין, היכן להעביר את הקו בין קבלה לתוכחה, וכדאי להשאיר זאת לטיפולה של הנהלת בית הכנסת, הרב והגבאים.

מבחינת ההלכה הצרופה, כשאנו מעמידים זה מול זה את מצוות התפילה בבית הכנסת לעומת איסור השיחה בתפילה, הצדק עם האומר שעדיף שהמפטפטים בבית הכנסת לא יבואו כלל. הדברים כתובים במפורש בפוסקים רבים, עיין למשל בכף החיים סימן קנא סק"ח. כמו כן, שורת הדין היא שיש למנות אנשים שתפקידם להעיר למפטפטים, עיין שו"ע או"ח סי' קכד ס"ז ומ"ב ס"ק כז.

לא מצאתי ולא ציפיתי למצוא מקורות ישירים לכיוון ההפוך, מתן אפשרות למדברים להמשיך בשלהם ובלבד שיבואו לבית הכנסת. מקור עקרוני בעניין זה מופיע בדברי הרמב"ם ב'איגרת השמד': "אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו זכרונם לברכה שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל - מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה עליו השלום (משלי ו, ל): "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות". האם הרמב"ם מתכוון רק למי שבא לבית הכנסת ומשתף פעולה באופן מלא? קשה לדעת.

מקור רחוק יותר הוא הנחיית חז"ל שעמי הארץ, המוחזקים בדרך כלל כטמאים, נחשבים כטהורים לעניין כניסתם לבית המקדש, ובשלושת הרגלים דינם כטהורים לכל דבר, וזאת כדי שלא יפרשו מהציבור ויקימו מקדש לעצמם (חגיגה כב ע"א).

בזמנים שרוב ככל ישראל היו שומרי מצוות, גערה במפטפטים יכלה להשיבם למוטב או להרחיקם מבית הכנסת ולהציל את רוב הציבור מנזקם של היחידים. כיום אנחנו במצב אחר ויש מקום להנהגה אחרת, כפי שכתבת, אבל הדרכה מעין זו היא משיקול הדעת המיוחד של הלכות ציבור שמסור למרא דאתרא המכיר את הקהל ואופיו.

שיקול הדעת צריך לחשב הפסד מצוה כנגד שכרה: מה צפוי לקרות אם יעירו למפטפטים? האם הדיבורים בתפילה קולניים ומפריעים לאלו שרוצים להתפלל כדבעי? האם אלו שלא מדברים הם בעלי תודעת שליחות ורצון לקרב, או לא? אם לא, הנוחות שלהם נפגעת יותר וגם ברוחניות הם וילדיהם עלולים להינזק יותר.

ושתי הצעות מעשיות שעשויות להועיל: האחת - אם יש דיבורים חריגים יתכן שמשהו בסדרי בית הכנסת טעון שיפור, וצריך למנות קוראים בתורה ושליחי ציבור שהקהל אוהב את נעימתם ואין בה טורח ציבור. השניה - הנהלת בית הכנסת תמנה אנשים מסוימים שתפקידם להעיר, אנשים בעלי רגישות לכבוד בית הכנסת ולכבוד המתפללים, שיודעים להעיר במילה רכה ובתנועת יד מכבדת, בלי להעליב ולחולל מהומה; וכל שאר הציבור יתבקשו שלא להתערב.

בהצלחה!


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il