שלום רב, ידוע הסיפור אודות החפץ-חיים זצ"ל שאכל עם רב אחר באכסניה, וגער ברב השני שהעיר שהאוכל היה מלוח מדי, בטיעון שהטבחית המסכנה עלולה לאבד את משרתה בגלל ההערה הזאת. האם זאת הוראת ההלכה? הרי ידוע כי בחיים, מול ספקים, כדי לקבל שרות או מוצר המגיע לי, לפעמים יש לפנות למנהל, ולהתלונן על תקלות שקרו. האם עלינו להבליג ולוותר כל הזמן, פן עובד יאבד את משרתו או לא יקודם וכולי...? האם מדובר במידת חסידות או בחומרה של החפץ-חיים? תודה

אין ללמוד דינים מסיפורים על גדולי ישראל, אלא כל דין יש לברר כראוי. במקרה הזה, קודם כל חובה על האדם לנסות לדבר עם העובד שהתרשל במלאכתו ולהעמיד אותו על מקומו. רק אם האפשרות הזאת לא מועילה ניתן לדווח עליו, ובתנאים שיפורטו לקמן. הרחבה: איסור דיבור לשון הרע הוא דיבור בגנותו של אדם או דיבור שיכול להזיק לאדם, ואיסור רכילות הוא דיבור שיכול לגרום לשנאה, לכעס או למחלוקת אף בדברים שאינם דברי גנאי. ושניהם אסורים מהתורה. במקרה זה יש להתייחס למצווה נוספת והיא מצות "השבת אבידה". כחלק ממצות השבת אבידה קיימת חובה למנוע מאדם הפסד שלא כדין, אף אם כרוך בכך לספר גנאי של אדם אחר. (פתחי תשובה חו"מ סי' י"ט סק"א בשם שו"ת הרא"ש כלל צ"ט סי' ו'). ואף מצוות אחרות שייכות בזה כגון: "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תעמוד על דם רעך". להלן נפרט את הצעדים שיש לנקוט במקרים דומים למקרה ששאלת: א. מצד מצות הוכחה- מן הדין חובה להוכיחו ולדבר עם העובד/הספק וכדו' קודם שיפרסם עליו שום גנאי. כיון שמדובר בסתם איש ישראל שלא הוחזק עד עתה לרשע, חובה לברר איתו את סיבת הרשלנות בשירות וכו', שכן יתכן שיקבל על עצמו לתקן את המעוות ולא נצטרך לפרסם עליו שום גנאי. (באר מים חיים - הלכות לשון הרע - כלל י' אות ז') כמו כן, אם ניתן להניח שאם יתרה בעובד שאם יעשה כן פעם נוספת ידווח עליו, יהיה בזה מספיק איום עליו וימנע לעשות דבר כזה שנית, מוטל על האדם להתרות בו ולא להלשין בפועל. ב. אבל, אם רואה שטבע האדם שאינו אחראי וגם אם הוא יתחייב הוא לא יעמוד בכך, כיון שלאורך זמן העובד לא מספק את רצון הלקוח, ולא נראה שתועיל תוכחתו לשנות אותו, במצב כזה יש לדווח עליו למנהל או למעביד של אותו עובד. (באר מים חיים - הלכות רכילות - כלל ט' אות ט', י"ד) ג. כמובן אם נאלצים לספר יש לעמוד בשאר הכללים שכתב החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל י'): 1. שאין בזה כוונה לנקמה בעובד וסיפור הדברים לא נעשה מתוך שנאה. אם הוא לא מצליח לכוון לתועלת בלבד- מוטל עליו להכריח את עצמו לכוון רק לתועלת, ולא לשתוק. (באר מים חיים - הלכות רכילות - כלל ט' אות ג') 2. שידע בוודאות שאותו פועל גורם לכל הרשלנות ושהוא עושה נזק בכוונה, ויש מקום אמיתי לחוש שאם לא ילשינו עליו יעשה כן לאחרים. 3. אסור להגזים אלא לספר דברים כהווייתן. יש להיזהר שכל הסיפור יהיה אמת, בלי תערובת שקר, ולא להפריז ולהגזים בסיפור הפרטים השונים. 4. שיראה את הדבר בעצמו, ולא על ידי שמיעה מאחרים. 5. יש להתבונן היטב מתחלה על פי דרכי התורה, אם הדין עמו, ושאותו עובד הוא אכן זה שמועל בשירות. ד. אם הוא יודע שהמעביד לא ינהג על פי הדין הראוי, אלא מיד יפטר את העובד שלו וכדו'- אסור לו לספר. (חפץ חיים - הלכות רכילות - כלל ט' אות ה') ככלל, מסיפורים על גדולי ישראל קשה ללמוד הלכות, אלא יש ללמוד מוסר ומידות טובות עד היכן דקדקו במעשיהם ונהגו בחסידות עם בני אדם. כדברי הגמרא בבבא בתרא קל: "תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי מעשה" ומסביר רשב"ם שטעם הדבר הוא שמא יטעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה.