הביאו לשכן שלי כמה מחבתות לצלייה שהשתמשו בהם גויים. כיצד ניתן להכשיר אותם? מצאתי בשו"ת שאלי ציון תניינא, ח"ג, צג, שדן בזה ומתיר ,והרב פרנק הסכים לעשות להם רק הגעלה, בגלל ס"ס. אך אני לא יודע האם הבנתי אותו נכון. הוא כותב שיש ספק שעבר יותר משנה וספק שדרך שימוש המחבתות זה לא שניצוצות ניתזים, ולכן די בהגעלה. אך זה תמוה שכן השו"ע, קכא, ד,כותב שמחבת צריכה ליבון, וכי שם מדובר שיש ניצוצות? יש מציאות כזאת? לכן אני שואל את הרב.

לשואל, שלום! אכן ההלכה הפשוטה היא שמחבת טעונה ליבון גמור עד כדי שיינתזו ממנה ניצוצות, למרות שדרך השימוש בה הייתה בחום נמוך יותר. והטעם לכך כתב בפרי מגדים (אשל אברהם סי' תנא סק"ל), שיש הבדל מהותי בין הגעלה לליבון: בהגעלה המטרה היא לפלוט את מה שנבלע, ולכן נוהג הכלל "כבולעו כך פולטו", הגעלה ברמת החום של השימוש, אבל בליבון המטרה היא לשרוף את מה שנבלע, ולשם כך נצרך חום גבוה במיוחד בלי קשר לחום השימוש. אולם קיימת גם דעה אחרת, לפיה ניתן להסתפק בליבון קל בכלים שבהם השתמשו בחום נמוך יחסית. כך נראה מדעת ר' אביגדור המובאת בהגהות מיימוניות (מאכלות אסורות פי"ז ה"ג אות ה) ובבית יוסף (יו"ד סי' קכא), שכלי שיתקלקל בליבון גמור די לו בליבון "עד שאם ישים עליו קש שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו", מהקש ולא מהכלי. לפיכך ניתן לצרף סברה זו לספקות נוספים, כגון הספק האם כלי אחרי שנה צריך הכשר וכן הספק האם מחבת טעונה ליבון או הגעלה (עיין בביאור הלכה סי' תנא סי"א ד"ה מותרת ובהרחבה בספר 'הגעלת כלים' עמ' שסט-שעא; ואמנם בחמץ קיימת גם סברת 'היתרא בלע' אבל סיעת ראשונים סוברת שאפילו באיסורים די למחבת בהגעלה, והדברים נוטים שזוהי דעת רוב הראשונים, עיין שם). וכיו"ב מצאתי ב'ימי שלמה' על הרמב"ם (מאכלות אסורות יז,ג) שהתיר להגעיל מחבת מחמץ אחרי י"ב חודש (ולא כתב בפירוש דין שאר איסורים). אמנם במקרה הנדון בשו"ת שאלי ציון שם (עמ' צג ולא סי' צג) הייתה סברה נוספת להתיר, שרוב השימוש בכלים אלו היה בבישול ולא בטיגון, ומכל מקום נראה ששאר הספקות שצירף מספיקים להתיר אם יש בכך צורך גדול.