שלום רב, מזה כעשרים שנה שאני מתגורר ביישוב קהילתי בשומרון. מעולם לא היו לנו בעיות עם השכנים, וחיינו בשובה ונחת. שכני הקודם עבר לדירה אחרת ביישוב, הדייר החדש שהגיע במקומו הביא עמו שני כלבים שטורדים מאוד את מנוחתנו בעיקר בערבים ובשבתות הם נובחים המון...דיברתי איתו מספר פעמים אולם ללא הועיל. עליי לציין ששכני הוא אדם מאוד נחמד וכל הזמן דוחה אותי במתק שפתיים. מהי דעת התורה בעניין זה והאם עליי לתבוע אותו לדין תורה? בתודה ובברכה.

שלום וברכה כפי שמצינו ששכן חולה שניזוק מרעש עד שאינו יכול להסתדר עמו, יכול למחות בשכנו, כך אפשר למחות בשכן המחזיק בכלב הנובח נביחות קולניות בשעות לא מקובלות, זאת כיון שאף אדם ממוצע מוגדר רגיש לרעש זה. (אלא אם כן מדובר במושב בו המגורים במקום נעשו על דעת רעשים מעין אלו, ברוב יישובי יו"ש אין אומדן כזה) כמו כן יש אפשרות לחייב את הבעלים לפעול למיעוט הרעש כל ידי הזזת הכלב לצד אחר או לאלף הכלב כך שירעיש פחות, במידה שיש אפשרות כזו. לכן נכון לך לתבוע אותו לדין תורה בבית דין לממונות, שם ישקלו את הצדדים הפרטיים שנוגעים למקרה שלכם. מקורות להרחבה: האם אפשר למחות על רעש של שכן? המשנה כותבת (בבא בתרא כ.)"חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". הגמרא טורחת לבאר מה ההבדל בין הרישא של המשנה בה יכול למחות משום כל הנכנסים והיוצאים ואילו בסיפא אינו יכול למחות משום קול התינוקות וה. מקשים הראשונים מדוע הגמרא לא מקשה מה ההבדל בין קול הנכנסים והיוצאים שיכול למחות לבין קול הפטיש שאינו יכול למחות? הרשב"א הרמב"ן והר"י מגאש מתרצים שאין יכולת למחות בשכנו מלהרעיש ולכן לא יכול למחות מחמת קול הפטיש, וכוונת המשנה שיכול למחות בחנות שבחצר הוא מחמת ריבוי הדרך שרבים מסתובבים בחצר וההסתובבות שלהם מפריעה ומאריכה את הדרך לדיירי החצר, אך לא מחמת הקול שהם יוצרים. מרש"י (שם כא. ד"ה סיפא ) משמע שיש חילוק בין הגורם המשמיע את הקול, כשהוא משכן הגר במקום אי אפשר למחות, ואלו בקול הבא מחמת אחרים אפשר למחות. המרדכי (שם אות תקי"ב) מחלק בין מקום היווצרות הקול, אם הוא נעשה בחצר השותפים, יכול למחות, אך אם הוא נעשה מתוך ביתו אינו יכול למחות. הרמב"ם (שכנים ו' י"ב) וכן השולחן ערוך (חו"מ סימן קנ"ו ב') כתבו שאפשר למחות בשכנו מלהרעיש בקול, והמשנה עוסקת בציור שהמזיק החזיק לעשות רעש במשך זמן מה, ובקול שבא משכן הגר במקום יש חזקה ואינו יכול למחות בו, אך בקול שבא מחמת אחרים (נכנסים ויוצאים) אין היווצרות של חזקה. המאירי מתרץ שיש חילוק בין דבר שרגילים לעשותו בביתו כגון לייצר כדים וכדו' שבזה לא יכול לטעון על נזק רעש, לבין דבר שהרגילות לעשותו בחוץ כגון למכור שבזה הרגילות לצאת ולמכור בשוק. בנדון האם טענה על רעש נביחות היא טענה: לפי הרשב"א וסיעתו שאין מושג של נזק רעש אינו יכול למחות. לפי רש"י והמרדכי ג"כ אינו יכול למחות, שהרי לשיטת המרדכי אפשר למחות רק בחצר השותפים שם יש לשניהם זכות בחצר, ולרש"י רעש שמגיע מאחרים. ובנדון שלנו הרעש נעשה בחצר הפרטית של המזיק ומרכושו של השכן המתגורר במקום ולכן אין יכולת למחות. למאירי יתכן שיש זכות יכולת למחות כיון שכיום כל רעש מאוד מפריע ונמנעים מלעשותו, וכן בצורת חיים עירונית כמו שנהוגה היום אין רגילות לגדל כלב שמרעיש בצורה כפי שמתוארת בשאלה. לדעת הרמב"ם והשו"ע יש זכות של מחאה ברעש של נביחות אולם זה בתנאי שהמזיק לא החזיק בדבר (לדעת שו"ע חזקה היא לאלתר אם הניזק שמע ולא מחה שם קנ"ג ב') לכן הדבר תלוי מתי הייתה תלונה ומחאה על הרעש. אולם יש יכולת למחות בנביחות רמות ולא מקובלות בשעות הלילה, כיון שהרמ"א (שם קנ"ו ב') פסק שבנזק שאדם רגיש אליו, יש יכולת למחות אף על פי שאדם שאינו רגיש לנזק זה אינו יכול למחות, "ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות" (ריב"ש סימן קצ"ו). וביאר הגר"א שם שמקור דברי הרמ"א הם מדברי רב יוסף (ב"ב כ"ג.) שם נאמר שאף אין חזקה בכגון זה. וא"כ כיום שאנשים רגישים לרעש בשעות הלילה, נכון להגדיר שכולם נחשבים כחולים אצל קול יוצא דופן, ויש זכות מחאה ואין חזקה בנזק כזה. בברכה, הרב מרדכי גרוס.