האם אשכנזים המתפללים ומברכים בהברה ספרדית, שבה הקמץ דומה לפתח, צריכים להגות את שם ה' בהברה האשכנזית דווקא, שבה הקמץ דומה לחולם?

לשואל, שלום! אינני בר סמכא בענייני דקדוק ומבטא לשון הקודש, ואענה על פי מה שהבנתי ממאמרים שקראתי בנושא זה. 1. כידוע, כמעט כל המתפללים בהברה ספרדית, גם אלו שמוצא אבותיהם מארצות אשכנז ובדורות קודמים התפללו בהברה אשכנזית, נוהגים לבטא גם את שם ה' בהברה הספרדית. זהו המנהג הפשוט אצל עדות המזרח לפחות אלף שנה ואצל כמחצית משומרי המצוות האשכנזים קרוב למאה שנה (המחצית השניה מתפללת בהברה אשכנזית בכל התפילה, ואלו שמתפללים בהברה ספרדית ומשנים רק את שם ה' - מעטים ביותר). אם כן, המערער על המנהג הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". 2. הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאיגרתא ח"א סי' קלח) כתב שצריך לומר את הנון בהברה האשכנזית דווקא, מאחר שלפי ההברה הספרדית שאינה מבדילה בין קמץ לפתח וקוראת את שם ה' כאילו היה מנוקד בפתח שם אדנות נשמע כלשון רבים, ויש בזה מעין כפירה באחדות ה'. 3. רבים תמהו על טענה זו, מאחר שגם הנ' הקמוצה היא לשון רבים, כמו "כִּי מָלְאוּ יָמָי" (בראשית כט, כא), "וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (שם לא, מ), וכהנה רבות. מקור מרכזי בעניין זה הוא דברי הרד"ק בספר השרשים (ערך אדן): "והשם הנכבד א-דני בלשון רבים לכבוד, והוא קמוץ והוא בסימן רבוי אחד לבד [כלומר, כמו 'אדונים' אך ללא מ'], כמו 'וקרע לו חלונָי' (ירמיה כב,יד)... או היא י' היחס [כלומר, האדונים שלי], כיו"ד 'מוכיח אדם אחרי' (משלי כח,כג)... ואדני שהוא לשון חול הוא בפתח, 'הנה נא אדנַי' (בראשית יט,ב). אבל 'ויאמר א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך' (בראשית יח,ג) הוא קמוץ, והוא מחלוקת בין רבותינו ז"ל (שבועות לה ע"ב): יש אומרים שהוא חול, ולגדול שבהם אמר, ויש אומרים שהוא קודש". מפורש בדבריו ששם אדנות מנוקד בכוונה תחילה בלשון המביעה ריבוי, ואדרבה, זוהי הבעת כבוד, כפי שמקובל להתבטא כלפי אדם נכבד בלשון רבים. 4. דברי הסטייפלר הוסברו בסדרת מכתבים מאת בנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א (מובאת ב'פניני רבנו הקהילות יעקב' ח"ב עמ' קנ-קנה). על פי דבריו שם, אמנם גם הקמץ הוא לשון רבים אבל מאחר שהתורה הקפידה להבדיל בין שם הקודש המנוקד בקמץ לבין אותה מילה במובן של חולין (פנייה לאנשים בתואר 'אדונים שלי'), המנוקדת בפתח, יש לשמור על הבדלה זו. אם הבנתי נכון את כוונתו, כשאנו פונים לה' בתואר זה של רבים ברור לנו שזהו ביטוי של כבוד כלפי יחיד ומיוחד, ואילו כשאנו משתמשים במילה המשמשת כלפי אנשים רבים הדבר עלול להשתמע חלילה כאילו יש ריבוי אצל ה' יתברך. או בניסוח אחר: בהגייה בקמץ איננו מתכוונים כלל לריבוי אלא זהו שם ה' כפי שהתורה בחרה לבטאו, ואילו בהגייה בפתח, שהתורה לא ייחדה אותו לביטוי שם ה', המשמעות של לשון רבים מהווה בעיה. 5. יש להשיב על דברים אלו מכמה צדדים: א. מצאנו כך גם בשם "א-להים", המשמש חליפות לשם ה' וככינוי לשר ושופט (כגון בבראשית ו,ב ורש"י שם, שמות כב, ז, ועוד רבים), ולא הקפידה התורה ששם ה' יבוטא באופן שמבדל אותו מריבוי ומשם של חולין. ב. גם שם אדנות בקמץ עשוי לשמש לחולין, כפי שכתב הרד"ק הנ"ל (ובהמשך דן על הפסוק בשופטים ו,טו, דברי גדעון למלאך, שם מופיע שם אדנות בקמץ, ולדעתו הוא חול, כי עדיין לא ידע גדעון שזהו מלאך ה'). אם כן התורה לא הקפידה לבדל לגמרי בין שתי הצורות, של קודש ושל חול. ג. בפרט בימינו, כאשר לא מקובל כלל לפנות לרבים בתואר זה והמילה משמשת אך ורק לשם ה', אין כל חשש לטעות. 6. כמה מגדולי הראשונים כתבו פיוטים שחורזים את שם ה' עם נַי בפתח: הרמב"ם (בשיר בפתיחת פירושו למשנה), הרמב"ן, ואפילו בסליחה אשכנזית קדומה (סליחות לערב ראש השנה, סליחה כו). כך גם בפיוט הנפוץ "צור משלו... ברכו אמוני, שבענו והותרנו כדבר ה'" (על אלה במאמרו של הרב מאיר מאזוז שליט"א, 'אור תורה' תשמ"ט עמ' שצד). מכאן שביטאו את שם ה' בקמץ כמו פתח או בצורה דומה לו מאוד. 7. מקור משמעותי נוסף הוא רבנו בחיי בבראשית יח,ג: "ואף על פי שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמו"ץ, ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח... כי הפת"ח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמ"ץ כי הוא עומד בפני עצמו. ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמ"ץ... ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח. ומה שכתוב בלוט (בראשית יט, יח): "אל נא אדני", בקמ"ץ, והוא חול - לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול". מכל דבריו נראה שהקמץ והפתח דומים וכמעט זהים בצלילם (כפי שעולה ממשפט הפתיחה), אבל שונים מאוד במהותם (כפי שמתברר במשפט הסיום). הדברים מתאימים דווקא להברה הספרדית (וליתר דיוק: הטוניסאית, ששומרת על הבדל קל בין קמץ לפתח), ולא להבדל הניכר שבין קמץ לפתח בהברה האשכנזית. מבחינת התוכן, ההבדל הוא שהפתח משמש במילה נסמכת והקמץ במילה נפרדת. לכן שם ה' מבוטא בקמץ כשהוא קודש, כי אינו נסמך. בהמשך כתב: "וכן מצינו שהמחליף פת"ח בקמ"ץ לא ימלט מאחת משתים: או יהרוס הכוונה, או יבוא לידי כפירה, כי אות ה"א של "האף תספה" (בראשית יח, כג), אילו קמצתו - היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו [מה' השאלה לה' הידיעה], ואות ה"א של "האל יעות משפט" (איוב ח, ג), אילו קמצתו יהיה כפירה". מכך שרבנו בחיי נזקק לדוגמאות נדירות ולא לשם ה' שהזכיר לפני כן, ברור שלדעתו אין שמץ כפירה או שיבוש הכוונה בהגיית שם ה' בפתח. 8. החלפת ההברה באמירת שם ה' בלבד יש בה מוזרות עקרונית ומעשית. מי שמבטא את כל התפילה על פי מסורת עתיקה הקיימת בישראל - תפילתו כשרה; אבל ערבוב כזה, לומר דווקא את שם ה' באופן שונה מהרגיל, הוא תרתי דסתרי וגם מעורר תחושה לא טבעית, הן לאומר והן לשומעים. 9. כך דעתם של כמה מגדולי ישראל, כגון הרב הרצוג זצ"ל (היכל יצחק או"ח סי' א), הרב פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' ד): "על אלה שבחרו להם המבטא הספרדי דוקא, וגם כשעוברים לפני התיבה וגם בהזכרת השם הנכבד והנורא בשם אד' מבטאים את אות נון בפתח במקום קמץ, וחושש כת"ר שלא יהיה נראה כשתי רשויות ח"ו... אין חילוק בין קמץ לפתח כי כולם לשון רבים הם, וכן מוכרח דגם בקמץ לשון רבים הוא ואין הבדל בין קמץ לפתח, ועל כרחך צריך לומר דאין בזה שום חשש, וכמו שם אלקים שהוא לשון רבים, כן הוא שם אדנות וכך הוא מטבע הלשון שהוא לשון רבים" (אך סיים שאין רוח חכמים נוחה מאלה שבחרו להחליף את המבטא). כמו כן הייתה דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מובא בקובץ 'מוריה' קטו, טבת תשנ"ו, עמ' עו), שאלו המתפללים בהברה ספרדית עדיף שיאמרו את הקמץ כדרכם (והוסיף כדוגמא שלדוברים בעברית מדוברת יש בעיה לומר "יתגדל ויתקדש שמיה רבו"...), וכן עוד מגדולי ישראל שהוזכרו במאמרים שציינתי להלן. בעניין זה יש לתמוה על הניסוח החד צדדי ב'פסקי תשובות' (סימן ה הערה 40), שציין מקורות בכיוון אחד בלבד. וגם מה שכתב עליהם: "וכולם יצאו בתוקף גדול" וכו' מוגזם ביותר ביחס ללשונו המתונה של השבט הלוי שציין שם (ח"ח סי' כ). 10. המסקנה לענ"ד: אין כל עניין להזכיר את שם אדנות בהברה אשכנזית דווקא, ומי שכל תפילתו בהברה ספרדית פרט לזה יש בכך בעייתיות ולפחות טעם לפגם. מקורות נוספים להרחבת העיון: 'אור תורה' תשמ"ט עמ' שצג-שצז. ספר 'דקדוקי שי' סימן ט, מובא גם בספר קדש לה' עמ' תטז-תכ. קובץ 'אהלי שם' ח"ט עמ' רנח-רסז (דעת האדמו"ר מלובביץ' שאין לערבב שתי הברות בתפילה).