שלום הרב רציתי לשאול כמה שאלות בענין אחד וסליחה מראש על הדברים אם נאמרים בשפה לא מכובדת דיה שכן הנושא מצריך זאת- בקשר לאמירת דברים שבקדושה ליד מקום עם ריח רע/ מקום מטונף לפי הדין. עד כמה אדם צריך לבדוק? אנסה לפרט- בהלכה נאמר שכל אשפת בחזקת שיש בה צואה. -האם הדין כך גם היום בכל מקום? (לכאורה במקומות כמו משרדים וכד’ לא כל כך מצוי שתיזרק צואה). -ראיתי בשם הרב אויערבך שפחים בגודל מסוים הן כרשות בפני עצמן ולכן גם אם יהיו פתוחים מותר יהיה להגיד דברים שבקדושה אם הולך בדרך. האם יש גודל מינימום לפח כזה? -בשטח שדווקא מצוי בו תהיה צואה כמו בסביבת גן משחקים וכד’ האם שם יש צורך לבדוק את האיזור כדי לוודא שהוא נקי? אם הרב יוכל לפרט את העקרונות המנחים בדינים אלו במצבים המורכבים (למשל הדבר מצוי במנחה צבאי בשטח) בתודה רבה ובברכה

לשואל, שלום! 1. בסביבה שלא מצויים בה טיטולים, כגון בפחי אשפה של מקום עבודה, מחנה צבאי או בפח אשפה של המטבח, ניתן להתפלל ולומר דברי תורה ללא חשש (אלא אם כן נודף מהפח ריח רע וחזק, ואז אפילו אם ברור שמקורו אינו מצואה יש להתייחס אליו כאל צואה, אך הדבר אינו מצוי). המשפט "חזקת אשפה שיש בה צואה" נאמר על פי המקובל בימי קדם שלא היו שירותים מסודרים ופינוי מסודר של אשפה, ואנשים התפנו לעיתים בערימת אשפה שבחצר, בפרט בשעות הלילה (בבא קמא לב ע"ב). פח אשפה בימינו, במשרד או במטבח, אינו בחזקת שיש בו צואה, פרט לפח ביתי שמיועד גם לטיטולים וכן פח ציבורי בסביבת מגורים של ילדים קטנים עם טיטולים (הדבר פשוט, אך אציין למקור כתוב בתשובת הרב שריה דבליצקי שליט"א המובאת בספר 'נקיות וכבוד בתפילה' עמ' קסד סעיף ה). 2. בסביבת מגורים שבה מצויים טיטולים, אם הפח הציבורי 'גולש' ויש שקיות אשפה גלויות מעליו או בסביבתו צריך להתייחס אליו כאל צואה. לכן, כדי לומר דברי תורה ותפילה יש להתרחק ארבע אמות מהמקום שבו הריח כבר לא מורגש וגם לעמוד לכיוון אחר ולא מול הפח (לא די בהפניית הפנים אלא בהסבת כל הגוף - ביאור הלכה סי' עט ס"א ד"ה או שהוא סומא). ואם הזבל אינו נראה לעין - ניתן להתפלל וכו' אם במקום בו אתה נמצא אינך מרגיש ריח רע. הפח עצמו, לדעת רוב הפוסקים אינו נחשב כ"גרף של רעי" (שצריך להרחיק ממנו כצואה - סי' פז ס"א) מכמה טעמים: הם אינם מיוחדים לצואה (עיין משנה ברורה סי' פז סק"ב), מרוקנים אותם לעתים תכופות, לרוב האשפה (בפרט הטיטולים) מושלכים לתוכם בתוך שקיות, וצורתם הכללית איננה ככלי מאוס ומכוער (הגרש"ז אוירבך, הליכות שלמה - תפילה פ"כ ס"א; 'נקיות וכבוד בתפילה' עמ' סח). אלא שאם נודף ממנו ריח רע - צריך להתרחק עד כדי שלא יריח. לעניין הגדרת הפח עצמו אין הבדל בממדי הפח. אך בהנחה שהוא עצמו אינו נחשב כ"גרף של רעי", יש מקום להקל להרהר בדברי תורה (הרהור בלא דיבור) גם כשרואים את הפסולת שעליו או בתוכו אם הוא גבוה לפחות עשרה טפחים, כמקובל בפחים הציבוריים (שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' כו, עיין שו"ע סי' עט ס"ב ובה"ל ד"ה דוקא כשאינו רואה). 3. במקום שבו עלולים להיות טיטולים מפוזרים על הארץ, כפי שמצוי לפעמים בפארק משחקים, כדאי לעמוד לתפילה בקצה הפארק, כך שהכיוון שאליו מתפללים מוחזק כנקי, ולהתרחק ארבע אמות מן הצדדים מפחי האשפה. לגבי התרחקות ד' אמות קיימת חובת בדיקה של האזור. אך לגבי הרחקת "כמלוא עיניו" כאשר הצואה מולו, הדעות חלוקות אם יש חיוב בדיקה במקום שידוע שעלולה להיות בו צואה, ונראה שמעיקר הדין יש להקל (דין זה שנוי במחלוקת בשו"ע סי' פא ס"ב, ובמשנ"ב שם סקי"ג הקל בדיעבד לאחר שהתפלל, שאינו צריך לחזור ולהתפלל, אבל בבה"ל סי' עט ס"א ד"ה ומלפניו נראה שנקט מעיקר הדין כדעה המקילה אף לכתחילה). יש לציין בהקשר זה לשיטת המאירי (ברכות כה ע"א) ש"ספק צואה" באשפה, שחובה לבודקה לפני התפילה, הוא דווקא כשיש סיבה לחשוב שיש שם צואה כעת, כגון שמריח ריח רע ומקורו לא ברור, או שראה שם צואה לפני זמן מה ואינו יודע האם הוצאה משם. 4. לגבי צואת כלבים, די בכך שבמקום עמידתך אינך מרגיש את הריח (שו"ע סי' עט ס"ד ומ"ב ס"ק כד וביאור הלכה ד"ה ואם).