שלום כבוד הרב. מספר שאלות: 1. במהלך שיעור מסויים (לימודי הוראה) אני מקבל כל מיני דפים. חלקם בנושאי חול (פסיכולוגיה וכדומה) וחלקם בנושאי קודש. את כל הדפים שאני מקבל אני מניח בקלסר, כך שיש דפי חול שמונחים על דפי קודש. האם זה בסדר? אם לא, מהו המדד של דף קודש? (הלכות? פסוקים? שם ה’?) 2. האם בשבת מותר לכסות שולחן עם כיבוד במפה (כדי להגן מזבובים)באופן שנוצר חלל טפח בין המפה לשולחן? 3. האם הציווי "מכה איש ומת מות יומת" עוסק גם בהכאת גוי?

לשואל, שלום! 1. אפשר להניח את הניירות של הקודש בתוך ניילון נפרד, ואז מותר להניח על הניילון גם דברים אחרים ('גנזי הקודש' פרק ג סכ"ה, על פי ביאור הלכה סי' מג ס"ו ד"ה ומניחן). 2. מותר לכסות את הכיבוד במפה גם אם הכיסוי עובר מעל חלל טפח. ראשית אציין שהשאלה מתחילה כאשר יש בין המפה הפרוסה לבין השולחן חלל ריק של טפח מעוקב, אורך ורוחב וגובה, ואם אינו טפח בשלושת הממדים - ברור שאינו 'אהל' (עיין שבת קלט ע"ב ברבנו חננאל, ובר"ן על הרי"ף סוכה י ע"א המשווה אהל בשבת לאהל בטומאה, שבו בוודאי נדרש טפח מעוקב, אהלות פ"ג מ"ז). אך גם במקרה זה הדבר מותר, משום שאין לך צורך באויר שתחת הכיסוי (עיין סי' שטו ס"ז בשו"ע וברמ"א). ואם בשעה שהנחת את הכיבוד (שלכאורה יוצר את ה'מחיצות' שמעליהן ה'אהל') לא תכננת לכסות אותו, ורק אחר כך התעורר הצורך לכסות - זוהי סיבה נוספת להתיר, כשם שמותר לפרוס כיסוי שלא מיועד להאהיל אם המחיצות היו מוכנות מבעוד יום (שמירת שבת כהלכתה, מהדו' תשל"ט, פכ"ד הערה עד). 3. על הריגת גוי לא קבעה התורה עונש מוות. עיין רש"י שמות כא, יד, הכותב שאמנם הלשון הסתמית "איש" כוללת גויים, אולם הפסוקים הבאים: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" מוכיחים שעונש המוות נקבע על "רעהו" היהודי דווקא. במכילתא נאמר על כך: "רעהו - להוציא את אחרים (כלומר, גויים). איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה - היינו מוזהרים על שפיכות דמים [משבע מצוות בני נוח, האוסרות גם על הריגת גוי]; לאחר מתן תורה - תחת שהוחמרו הוקלו?! [וכי באה התורה להקל לעם ישראל במצוות?] באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים".